כולל רב פעלים
בס"ד ג' כסלו תשע"ז גיליון שבועי מס' 451
הפרשה שלנו עוסקת בעיקרה במאבק הבכורה והברכה, שמתחיל עוד מהבטן מי יהיה הבכור, עובר למכירה,
ומשם למעמד הברכה עצמו, עסק מאד רציני, מי ישא את הלפיד ואת אור ה' בעולם,
ובאמצע הפרשה סיפורו של יצחק ופלישתים, סיפור לכאורה לא רלוונטי על מרדף הבארות, להלן התימצות,
באמצע שנות רעב, הפלישתים סותמים את בארות המים של יצחק, שימו לב הם לא גונבים את המים הם פשוט
סותמים, לא לך ולא לנו, יצחק מוותר מתרחק וחופר במקום אחר, הם שוב סותמים את הבארות וחוזר חלילה,
בבאר הרביעית הרחוקה ביותר נהיה סוף סוף שקט ובאה הרווחה והשלום והפלישתים מבקשים לכרות איתו
ברית שלום.
הסיפור מדבר על חוויה לא נעימה, אבל לא ברורה מידת הנחיצות שלו. מלבד שאלת הנחיצות אני רואה כאן
שאלה נוספת, ידוע ומפורסם שאברהם אבינו הוא עמוד החסד, כל ימיו עסק בהכנסת אורחים ובקרוב לבבות,
ואילו יצחק אבינו הוא עמוד הגבורה, אל דאגה אני לא הולך לסבך אתכם בנתיבות הסוד ובשבילי פרדס התורה,
רק ממש בגדול, זה מאד משונה כי יצחק אבינו לא בדיוק מזכיר לנו את דמות הגיבור המיתולוגי, האולטימטיבי.
לא רק שלא נשקפות לנו תמונות של גבורה אלא להיפך, בעוד שאברהם אבינו ניהל מלחמה עם ארבעה מלכים
כדי להציל את לוט מן השבי, לבד מול מחנה של ארבע מדינות, יעקב אבינו לחם במלאך, גלל את האבן הכבדה
מעל פי הבאר, ומסופר על מלחמתו באמורי בשכם, בחרבו ובקשתו, כל אחד מהאבות נלחם פיזית,
יצחק הוא היחיד מאבותינו שלא מצאנו אותו נלחם, להפך הוא רק נסוג והתקפל, או בשפה המכובסת של היום
הוא ביצע "התנתקות".
הרי מאבק על מקורות המים זו העילה העיקרית למלחמה כוללת, כל עוד לא הומצאה ההתפלה, לקחת למישהו
את המים כמוה כלחנוק אותו בידיים, פרשת הבארות היתה צריכה להביא להתלקחות מלחמתית, או לפחות
למאבק אם לא על הבאר הראשונה, אז על השנייה אבל יצחק נראה כמוותר, ומייד כשפותחים רועי גרר בריב,
הוא מניח להם ועובר לחפור באר אחרת, גיבור? איה גבורותיו?
תמיד מנגד לראיה השטחית שלנו מציגים לנו רבותינו במדרש תפיסה שונה לגמרי, מעניין שדווקא בו במקום
שנראית לכאורה חולשתו ורפיונו של יצחק, בו במקום רואים רבותינו, את גבורתו, וכך שואל המדרש מניין שהיה
יצחק גיבור בכח, ראה כמה בארות חפר שנאמר "וישב יצחק ויחפור" "ויחפרו עבדי יצחק" "ויחפרו באר אחרת וגו"
"ויעתק משם ויחפור": ראה גבורה שהיתה בידו..., גבורתו של יצחק באה לידי ביטוי בהתמדה ובנחישות, יצחק
אולי מוותר על הבאר, אבל לא על חפירת המים, אם רבים על האחת הוא חופר אחרת, ושוב ושוב ללא לאות,
ללא יאוש.
יש מי שגבורתו מתבטאת בשבירת אויבים והכנעת יריבים, אבל יש גיבור מזן אחר, הוא לא שובר ומכניע הוא
אפילו לא מרתיע, אבל מאידך הוא גם לא נרתע משום מכשול ולא מתרגש משום ארוע, הוא לא מוותר על דרכו
ומטרותיו, והוא ישיג אותם, אכן הוא משתדל להימנע מעימות, והוא עוקף מכשולים ומדלג על בעיות, והסוף
המתוק הוא שגם אויביו באים אליו ומבקשים לכרות איתו ברית, "איזהו גבור שבגבורים מי שעושה שונאו אוהבו"
)אד''נ כ''ג( "גיבור שבגיבורים".
הוא כל כך בטוח בכוחו למצוא ולהביא מים, שהוא רואה בזבוז אנרגיה בלריב, אנחנו רבים כשאנחנו חלשים,
כשאנחנו לא יודעים ולא בטוחים בכוחנו שאכן שנצליח להשיג הכל שוב מחדש בלי לריב, ריב הוא מוצא אחרון,
אם הגענו לריב סימן שאנחנו מרגישים בדרך ללא מוצא.
"ויזרע יצחק בארץ ההיא", )ארץ קשה( "וימצא בשנה ההיא" )שנת בצורת( "מאה שערים", ויברכהו ה', זה המרשם,
חרישה וחפירה וזריעה, שוב ושוב למרות כל הקשיים המהותיים, זהו דרכו של יצחק הגיבור שבגיבורים, וסופו
"ויברכהו ה'". אם את/ה כזה גיבור/ה באמת, קח את האנרגיות האלה ותבנה הכל שוב ושוב!!
" בן איש חי "
רח' בן סרוק 1 נאות שקמה ראשל"צ
שע"י מתפללי ביה"כ נאות שקמה
בראשות הרה"ג ניר אריאל שליט"א
יוצא לאור ע"י אברכי הכולל הי"ו
דבר ראש הכולל:
מלחמה? או שלום!!!
תוֹלְ דֹת
העלון יו"ל בחסו ת קדמי ביטוחים
מפטירין: "משא דבר ה'"
ביום ג' בערב - ברכת הלבנה
סוזק"ל: י"ג כסלו - כל הלילה
נא לשמור על קדושת הגליון!
הדלקת נרות: 16:16
מוצאי שבת: 17:15
מוצאי שבת ר"ת: 17:49
ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק": הפסוק הפותח את פרשתנו מעורר את תמיהתם של פרשני התורה.
בפסוק נאמר: שואלים פרשני התורה: לאחר שכבר נאמר כי יצחק הוא בן אברהם, לשם מה מוסיפה התורה ואומרת "אברהם
הוליד את יצחק"?
רש"י מביא את התירוץ המופיע בגמרא )בבא מציעא פז,א.( ובמדרש תנחומא: "על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לומר -
אברהם הוליד את יצחק. לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא -
נתעברה הימנו. מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם. והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק. וזהו שכתב -
כאן יצחק בן אברהם, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק". לפי פירוש זה בא הפסוק לציין לפנינו הוכחה החד משמעית
שיצחק אכן היה בנו של אברהם, שכן מראה פניהם היה דומה להפליא, עד שהכול ראו כי "אברהם הוליד את יצחק".
מדרש נוסף )תנחומא תולדות ד.( מסביר זאת בדרך אחרת: "יצחק נתעטר באברהם ואברהם נתעטר ביצחק". כלומר: התורה מבקשת
לומר, כי יצחק היה מציג את עצמו כ"יצחק בן אברהם", מכיוון שהתפאר באברהם אביו; ואילו אברהם היה מתפאר בבנו יצחק -
"אברהם הוליד את יצחק".
"והנה תאומים בבטנה": דבר נורא כותב אחד מן הראשונים הריטב"א בפירושו להגדה של פסח, וזה לשונו, 'ודע באמת כי לכך
יצא עשו הרשע והיה תאום עם יעקב בבטן אחד, כדי שיבינו כל העולם כי צדקתו של יעקב מעצמו באת לו, לא במערכת מזל,
ולא בטבע אב ואם, ולא מכריח אחר, שהרי בבטן אחד נולד הוא ועשו, ועשו יצא לתרבות רעה ויעקב הלך בדרך טובים.'
"ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער ויקראו את שמו עשיו": מסופר על הרה"ק בעל הדגל מחנה אפרים זי"ע נכדו של
מרן הבעל שם טוב זי"ע שהגיע פעם להתארח בעיר אחת והתקבל שם בכבוד גדול, אך המשכילים שדרו באותו עיר לא ראו זאת
בעין יפה והחליטו לשלוח את אחד מהם שילעג ויבזה אותו. הלך אותו משכיל לץ וצעק לעברו ברבים ואמר לו בדרך קינטור:
אתה מתנהג כרבי ואין לך חסידים, לי יש יותר מעריצים ממה שיש לך... אמר לו מיד הרבי: אצל עשיו נאמר "ויקראו" שמו עליו
בלשון רבים, ואומר על זה רש"י: הכל קראו לו כן. ואילו אצל יעקב נאמר בלשון יחיד "ויקרא" שמו יעקב, ואומר רש"י: הקב"ה
קרא לו יעקב. והטעם כי את יעקב ידע והכיר רק הקב"ה, אבל כל האנשים הפשוטים העדיפו את עשיו...
"קרא שמו עשיו": כתוב בחז"ל שעשיו נקרא כן מלשון עשוי. מבאר בספר "מי זהב", הבהמה נולדת שלמה בהכל, מה שנמצא בה
יש בה מתחילה ועד סוף, אולם "אדם" עד שמגיע לשלמותו יש דרך ארוכה, והולך ומתפתח במשך הזמן, יעקב היה סמל של אדם,
הולך ומתקדם, תמיד הוא מרגיש שהוא עדיין רק בעקב, יש לו עוד להשלים, וכך צומח, ופורח. לעומת זאת עשיו היה עשוי וגמור
בלי שום התקדמות והשתלמות.
פעם הגיע אורח מאמריקה למרן הרב אלישיב זצ"ל ודפק בדלת ביתו ופתחה הרבנית שלו ולשאלתו היכן בעלה הרב? השיבה
שהוא לומד כעת, התפלא האורח ואמר עדיין? הרי כבר שישים שנה שהוא כך לומד, ענתה לו הרבנית: כן הוא עדיין מתלמד...,
כי אנשי מעלה תמיד כל חייהם רק מוסיפים להשתלם ולהתעלות בלי הפסק.
"אתה עתה ברוך ה'": בספר "שומר אמת" מביא מעשה שהיה בירושלים באדם עשיר שכתב לו ספר תורה חדש, ומסרו להרבה
אנשים מומחים שיגיהו את ספר התורה מטעויות, ולא נחה דעתו עד שאמר שמי שימצא טעות בספר, יקבל מטבע זהב, מיד באו
כל מי שיכל, וניסו למצוא איזה טעות שתזכה אותם בהון רב, והנה נמצא הספר כולו מוגה בתכלית, עד שלבסוף בא אדם אחד
ומצא בפסוק שלפנינו, שבמקום שיהיה כתוב "אתה" "עתה" באל"ף ואחר כך בעיי"ן, היה כתוב עתה אתה כלומר בעיי"ן ואחר
כך באל"ף, מיד הוציא העשיר מטבע זהב ונתן למוצא, טען המוצא לעומתו שיש כאן שתי טעויות, כי כל תיבה בפני עצמה יש
בה טעות, ואף שלסופר היתה זו סיבה אחת לטעותו, למעשה טעה בשתיים, וא"כ מגיע לי שתי מטבעות זהב. והובא המעשה
להכרעה לפני חכמי התורה.
"ויקראו שם הבאר עשק כי התעשקו עמו": בספר "טעם ודעת" מבאר את שמות הבארות על שם צורת הריב שהיה ביניהם,
תחילה היה רק עסק דין ודברים ביניהם, ולכך קראו שם הבאר עשק, לאחר מכן בהמשך הגיעו לידי שטנה, ולכך נקראה הבאר -
שטנה, ומשראה כן יצחק העתיק מקומו משם, ואז זכה וקרא לבאר רחובות, כי הרחיב ה' לו ויפרהו בארץ. כי אם מוותרים
ומחפשים דרך אחרת מלריב זוכים להצלחה וברכה.
תמיד כשבאים אנשים להתלונן אצל רבינו מרן הרב שטיינמן שליט"א על כל מיני סכסוכים בין אנשים, רגיל הוא לומר: שלא
ראינו מי שהפסיד מוויתור, ולאחד שטען שהרי אני צודק ואיך אוותר? ענה הרב שטיינמן: אם היית לא צודק, זה לא וויתור...
"הקול קול יעקב והידים ידי עשו": אומר רבי זלמן סורוצקין זצ"ל: כשבחורי ישראל ילמדו תורה וישמיעו קולם בבתי כנסיות, אז
תהיינה ה"ידי עשיו" לעשיו, אבל אם יזניחו ח"ו את לימוד התורה ולא ישמיעו את "קול יעקב" בבתי הכנסיות, אז תהיינה להם
עצמם ידי עשיו... להכות באגרוף וברגל או אחד בחברו או בכדור במשחקי הספורט, בלי היכר לצורת עם ישראל.
כתוב בחז"ל כל זמן שנשמע קולו של יעקב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אז אין לעשיו שליטה עליהם. כמה חובה כפולה ומכופלת
מוטלת על כל מי שמשייך עצמו למחנה של "קול יעקב", להגביר ולהוסיף בלימוד התורה ובשמיעת שיעורי תורה, כדי שלא תהיה
שליטה לידי עשיו עלינו חס ושלום, לפי המצב הנוכחי ששום פתרון אחר לא נראה באופק למשיכות"...
"ויתרוצצו הבנים בקרבה": פירש רש"י: כאשר היתה רבקה עוברת ליד בית מדרשם של שם ועבר היה יעקב רוצה לצאת.
וכאשר היתה עוברת לפני פתחה של עבודה זרה היה עשיו מבקש לצאת. שאל רבי יחזקאל מקוזמיר זי"ע: מילא מובן מדוע יעקב
לא יצא לבית המדרש לפי שעשו מנע ממנו את היציאה, שהרי הוא הבכור, אך מה מנע מעשו לצאת כשעברה ליד בית עבודה
זרה? מדוע עשו לא קפץ החוצה?... אלא השיב הרבי: עשיו ידע שאם הוא יצא לעבוד עבודה זרה יוכל יעקב לצאת לבית המדרש, -
לכן עשיו היה מוכן לוותר על העבודה זרה שלו, ובלבד שיעקב לא יגיע לבית המדרש ללמוד תורה...
"ותלך לדרוש את ה'": מפרש רש"י: שיגיד לה מה תהא בסופה. דהיינו סבורה היתה רבקה כי בן אחד הוא זה, ואותו פירכוס
שהוא מפרכס לצאת ליד פתחי בתי מדרש וליד פתחי עבודה זרה, אינו אלא המאבק הסמלי בין היצר הטוב ובין היצר הרע,
שפעם מתגבר היצר הרע והוא מבקש לרוץ לעבודה זרה, ופעם מתגבר היצר הטוב והוא מבקש לרוץ לבית המדרש. לפיכך
תאבה היתה לדעת "מה תהא בסופה" של מלחמה פנימית זו שבלב בנה? מי ינחית את המהלומה האחרונה וינצח במלחמה?...
אמנם כל ימי חייו של האדם הם מלחמה תמידית ביצר הרע, לפעמים היצר מתגבר על האדם, ולפעמים האדם על היצר. על כל
פנים צריך האדם להשתדל שאת המהלומה האחרונה ינחית הוא על ראש היצר הרע...
"ויהי עשיו וגו' איש שדה": תרגם התרגום יונתן בן עוזיאל "איש בטל". נשאלת השאלה איך אפשר לכנות את עשיו "איש בטל"
בעוד מסופר שהיה פעיל ביותר, צייד מומחה ועוד רשימה של מעשים לא טובים שהיה רגיל בהם? התשובה היא אומר רבי משה
סולוביצ'יק זצ"ל: אדם שלא ממלא את תפקידו, את היעוד שלו, אפילו עוסק באלף ואחד דברים אחרים, נקרא אדם בטל, עשיו, תחת
לעשות מה שצריך להתעסק בדברים חיוביים, עסק כל היום בצייד וברציחה ושאר מעשים לא רצויים וכך הלכו כל ימיו לבטלה.
"מן האדום האדום הזה": פעם אחת כשהגיע אדם אחד עם בנו הקטן אל הרב שך זצ"ל הגיש הרב שך זצ"ל לילד צלוחית עם
סוכריות ושאל את הילד איזה צבע סוכריה אתה בוחר? ועוד לפני שהספיק הילד לומר ענה הרב שך במקומו, נכון סוכריה אדומה?
והילד אכן אישר אדומה הוא רוצה. אחד הנוכחים בחדר העז ושאל את הרב שך איך ידע שהילד ירצה דוקא סוכריה אדומה?
האם דומה הוא לעשיו הרשע שאדום קורץ לו "האדום האדום הזה"? אמר לו הרב שך תבין, "אדום" זה צבע שמושך בדמיון,
והעולם של ילד הוא עולם של דמיון, ואין עליו כל טענה למה הוא כך, כי אדרבה זה מסייע לו לגדול על ידי שמתענין ושואל כל
דבר, הטענה על עשו היתה למה כשהוא גדול עדיין חי הוא בדמיון עד שלא האוכל שלפניו מענין אותו רק הצבע.
"ויאמר עשיו הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה": אמר החפץ חיים זי"ע: לפלא הדבר, את הצדיק מביאה הזכרת יום
המיתה לידי תשובה ויראת שמים. ואצל עשיו להיפך, מכיון שהוא הולך למות אם כן מה לו ולבכורה?
וביאור הדבר ביאר, מפני שהצדיק מקיים כל ימי חייו את מאמר התנא באבות )פרק ד'( "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם
הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", ודרך אנשי נימוס כשצריכים להופיע בפני המלך או איש רם המעלה מתכוננים
היטב ליום הפגישה. ואם התנא אומר שכל ימי חיינו הם הכנה לעולם הבא, אם כן שבעים או שמונים שנה אנו מכינים את עצמנו
בשביל להכנס לארמונו של מלך מלכי המלכים. מובן מאליו שכפי גודל הצורך בהכנה נבין מהי המעלה של המקום. לא כן אומות
העולם החיים את העולם הזה בלבד, ומרגישים בכל עת "אכול ושתה כי מחר נמות", ואינם מתכוננים לעולם הבא כלל, ממילא
מובן שעשיו מבזה את הבכורה, כי מה יעשה בה אם הוא הולך למות ומחר כבר לא יהיה בעולם...
"ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב": שאל המגיד מדובנא מדוע אצל יצחק נאמר "ויאהב" בלשון -
עבר, ואצל רבקה נאמר "אוהבת" בלשון הווה? ותירץ כדרכו עפ"י משל: בני עיר אחת חיפשו רב חדש לקהילתם ונקבע היום בו -
יבואו כל המעוניינים להציע את מועמדותם. והנה הגיעו שני אנשים נשואי פנים ומכובדים. האחד באמת תלמיד חכם מלא וגדוש
בש"ס ופוסקים דרשות ואגדות. רק חסרון קטן יש בו שעדיין לא למד את מלאכת ההרצאה והדרשה... לעומתו השני מרצה ונואם
בחסד עליון, אך הוא כלי ריק מצד עצמו, אלא ששמע מעט חידושי תורה ודרשות מאחרים ונוהג במרמה כאילו הוא עצמו חידש
את הדברים...
ההבדל ביניהם הוא רב. שהתלמיד חכם האמיתי על אף חסרונו הקטן, הרי שכבודו יגדל מיום ליום, שהרי בכל עת יכירו וידעו את
גדלותו בתורה. לא כן אם יקחו את השני אף שנואם הוא בכישרון רב, הרי כשיסיים לומר לפני הקהל את אשר שמע שוב לא ידע
לומר דבר... ואדרבה כבודו ילך ויפחת. כן הוא גם הנמשל: ביצחק נאמר "ויאהב" יצחק את עשיו, בלשון עבר, ומדוע? "כי ציד בפיו"
שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו, ועל כן כבודו ואהבתו פוחתים בעיניו מיום ליום. ואילו אצל רבקה נאמר "אוהבת" את יעקב,
בלשון הווה. כי ככל שהיתה שומעת את קולו בלימוד התורה היתה מוסיפה אהבה על אהבתו בכל יום וביתר שאת.
"עת צרה ליעקב וממנה יושע": ה"חפץ חיים" זצ"ל היה רגיל לומר: מי שחי בלי אמונה, אין לו תירוצים )על כל קושיותיו(, ומי שחי
עם אמונה, אין לו קושיות. כי מי שיודע את הפסוק בתהילים "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" יודע שאין כזה דבר "מחדל
בטחוני" או כל שם אחר, כי עיני ה' פקוחות תמיד עלינו לטובה, לפעמים בזמן הפסקת חשמל הילדים הקטנים צועקים מפחד, לא
רואים כלום, והאבא מרגיע אל תבהלו, אני כאן, אין לכם מה לפחד, עוד מעט ידלק האור, והנמשל ברור כשנמצאים עם האבא
אבינו שבשמים, אין מה לפחד הכל בשליטה, ונזכה בקרוב אור חדש על ציון תאיר.
"ויעתר יצחק לה'": הרבה והפציר בתפילה )רש"י(
מספרים על הגאון ר' יעקב ישראל קנייבסקי, הסטייפלער זצ"ל, כי פעם אחת, שח לו אחד מנכדיו על כי עומד הוא לנסוע לכותל
המערבי. "בעמדך שם, תזכיר גם אותי בתפילתך". ביקש הסטייפלער.
הנכד היה המום, "האם אני צריך להזכיר את הסבא לפני הקב"ה? הלא הקשר שלך עם ריבונו של עולם הרבה יותר חזק, וכי
בשמים לא יודעים מיהו בעל "קהילות יעקב" עד שאני אזכירנו בתפילתי?" תמה הנכד.
כששמע מרן את הדברים, הזדקף והרעים את קולו: "דע לך, אין שום תפילה החוזרת ריקם, כך טבע הקב"ה בבריאתו. כל מילה
של תפילה ותחנונים היוצאת מפיו של יהודי פועלת את פעולתה, אם לא היום אז מחר, אם לא מחר אז מחרתיים, ואפילו בעוד
מאה שנה. גם התפילה שתתפלל עלי, תעזור! אמר מרן הסטייפלער לנכדו.
סוף מעשה: במקום לקחת מיצחק את מאור עיניו כדי שהוא יתן ליעקב את הברכות, ה' היה יכול לפעול זאת בדרך יותר פשוטה:
לגלות ליצחק שעשו אדם רשע! אלא שמכאן אנו למדים עד כמה צריך להרחיק לכת כדי להימנע מלדבר לשון הרע על יהודי
אחר. הנה, ה' היה מוכן שיצחק יאבד את מאור עיניו ובלבד שלא לדבר בגנותו של עשו.
"ויתרוצצו הבנים בקרבה": שואל רבי זלמן סורוצקין זצ"ל איך קראם הכתוב "בנים" טרם נולדו, הרי במעי האם נקרא התינוק
"ולד" או "עובר", מה גם שעדיין לא נודע אם בנים הם או בנות? וביאר שקראם הכתוב "בנים" בלשון מושאלת, שהרי כתוב
בחז"ל שהיו מתנגחים בבטן שלא כדרך הטבע, כבנים גדולים זכרים...
"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" מה הקשר בין צדיק לגשמיות? איתא במדרש )בראשית רבה, תולדות סג,י( שהיה עשו צד ציד ומשתדל -
להשיג דברי מאכל ומגישם לפיו של יצחק וכל קופרא טבא )בשר טוב( וכסא טבא )כוס של משקה טוב( היה מביאו לו, עכ"ל.
באחד השיעורים שאל אותי אחד מהשומעים, וכי איך יכול להיות מצב שכזה שיצחק אוהב את עשו ולו בגלל הסיבה שהיה מביא
לו אוכל?... ועוד יותר קשה, האם יצחק היה כה תאב לבשר ויין, שמסמלים את שיא התאוות שהיה מחכה לעשו שיגיש לו אותם
לפיו?... וכי זה מה שהיה חסר לו בחייו הקדושים, בשר ויין טוב?... הרי יצחק אבינו קודש קודשים, בנם של קדושי עליון כאברהם
ושרה, זקוק לתאוות האלו כדי להמשיך לחיות את חייו? משהו כאן לא מסתדר, הדברים לא ברורים... מה לצדיק ולשיא הגשמיות?
לתשובתו של השואל, עלה בליבי לענות לו שוודאי לא היה חפצו של יצחק אבינו בבשר ויין כדי למלאות את תאוותו ח"ו, הרי
יצחק סימל את הקדושה, את התורה, את חיי הפרישות והטהרה ולא תאוות וגשמיות חלילה, הרי אין שום קשר בינו לבין חמדת
הבשר ושאר מיני הבלי העולם הזה, יצחק שקד על דלתות התורה, ולא לחינם יצא ממנו יעקב איש תם יושב אהלים, אלא שאנו
מפספסים דבר חשוב, יצחק הצדיק לא צריך בשר, אלא שהוא השתמש בגשמיות כדי להתעלות ברוחניות, יצחק אכל בשר ושתה
יין ובכוח האוכל הזה בירר מתוכו את הקדושה ומתוך שובע ושמחה היה לומד ביתר שאת וביתר עוז, הרי שהצדיקים אוכלים
לשובע נפשם ולא לצורך גופם, וודאי שאם אכל בשר יכל ללמוד אח"כ יותר בריכוז ובהתמדה גדולה יותר,
ועכשיו הכל מובן ואין שאלה, החוכמה הגדולה היא להשתמש בעולם הזה ובגשמיותו לצורך הקדושה, לאכול ולשתות כדי
ללמוד יותר טוב, לישון כדי שיהיה כוח ללמוד ולקיים מצוות ביום שלמחרת, וברגע שאדם נוהג כך בחייו, כל רגע ורגע הוא
מקדש את עצמו במותר לו והופך לעבד שעושה את רצון בוראו, אז בפעם הבאה שנלך לישון נכוון שהכל כדי לאגור כוחות
לקיום מצוות, וארוחת הצהרים הבא תהיה רק כדי שנשבע ונוכל להיות חזקים בלימוד התורה, אז זהו הגענו למסקנה שזה הסוד!
זהו הסוד, לקחת את הגשמיות ולשרת דרכה ועל ידה את הקדושה והרוחניות. )הרב ברק כהן שליט"א(
"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות": רבינו החפץ חיים ז"ל אמר פעם למלוויו אשר הלכו עמו לקיים מצוות ביקור חולים:
כאשר מלך בשר ודם מושיב בני אדם במאסר, עליו לבנות לצורך זה בתי סוהר מבוצרים מוקפים בחומות, במגדלים ובגדרי תיל.
עליו גם להחזיק צוותים גדולים של שומרים שמתפקידם לפקח על האסירים יום ולילה לבל יברחו.
אך מלך מלכי המלכים אינו זקוק לכל זה, כאשר הוא מבקש להושיב אדם במאסר הוא שולח לו מחלה כלשהי, וממילא הוא נאסר
בביתו על משכבו, ללא צורך באמצעי שמירה כלל...
הבדל נוסף יש בין עונשי שמים לבין עונשי אדם; שעונש המוטל ע"י שופט בשר ודם אינו אלא אמצעי הרתעה בלבד, והמעניש
מקווה שעל ידי ייסורי העונש ילמד לקח ולהבא ימנע מלבצע שוב פשעים שעשה בעבר. לעומת זאת עונשי שמים מלבד היותם
מרתיעים ומביאים יראת שמים ויראת העונש, הם מכפרים ע"י הייסורים על העוונות. וסיים החפץ חיים שמתנה זו קבלנו בזכות
יצחק אבינו, שאומרים חכמינו ז"ל על הפסוק "ויהי כי זקן יצחק", אמר יצחק: ריבון העולמים אדם מת בלא יסורים מידת הדין
מתוחה כנגדו: אמר לו הקב"ה: חייך, דבר טוב בקשת, וממך אני מתחיל: לכן "ותכהין עיניו מראות".
"ותיקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול.. ותלבש את יעקב בנה הקטן": כשאנו רואים צמד אחים תאומים ושואלים בני כמה הם
ומי הגדול מביניהם, בוודאי הם ישיבו שהם בני אותו גיל. הלא תאומים הם! אבל האחד מהם נולד רבע שעה לפני חברו. נו, רבע
שעה אינה משמעותית בחיים. הדברים אמורים אף בתאומים בני שנה ושנתיים, על אחת כמה וכמה בבני עשר או עשרים. וככל
שהשנים חולפות, ההפרש הזעיר של רבע השעה הולך וקטן, מתגמד ונעלם. כך, לכאורה. אבל בפרשתנו נאמר אחרת: "ותיקח
רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר איתה... ותלבש את יעקב בנה הקטן". ובהמשך הפרשה: "ויוגד לרבקה את דברי
עשו בנה הגדול ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן" וכו'. הלא דבר הוא! בני כמה היו תאומים אלה באותו פרק זמן? לא בני עשרים
ולא בני שלושים, הם היו בני שישים ושלוש. כיצד ניתן לקרוא להם "הבן הגדול" ו"הבן הקטן" בשל אותה רבע שעה שהפרידה
בין לידתם...
התשובה הפשוטה היא שאין לנו כל מושג מהי רבע שעה בחיים. רבי עקיבא היה רועה צאן עד גיל ארבעים. בעידודה של רעייתו,
רחל, פנה ללמוד תורה. הוא התעלה במהירות הבזק, וכעבור שתים עשרה שנים של לימוד רצוף יומם ולילה פנה לשוב לביתו.
כשהיה מאחורי הבית שמע רשע אחד המקניט את רעייתו ואומר לה: "אביך צדק כשהתנגד לנישואייך עם אותו רועה צאן! הנה
הוא נוטש אותך כאלמנה חיה שנים כה רבות". ורבי עקיבא שומע את רעייתו עונה: "לו היה שואל אותי, היה נשאר תריסר שנים
נוספות". רבי עקיבא שמע את הדברים, ומיד שב על עקבותיו לתריסר שנות התעלות נוספות, שבסיומן שב לביתו בראש עשרים
וארבעה אלף תלמידים. רעייתו הייתה לאשתו של גדול הדור, וזכתה לכבוד והערצה מבעלה הגדול שאמר לתלמידיו "שלי
ושלכם שלה", מתלמידיו ומכל בני דורה )נדרים נ.(. -
אבל נשאלת שאלה: לאחר תריסר השנים, הראשונות כאשר פנה רבי עקיבא לשוב לביתו, וכבר הגיע לעירו ועמד ליד הבית
ושמע שאשתו מוכנה ורוצה שימשיך בלימודו מדוע סב על עקבותיו מבלי לפגוש בה לפחות? מדוע לא נכנס הביתה לומר -
"שלום", מדוע לא נכנס לחמש דקות? והתשובה, משום שהוא ידע מה ערכן של חמש דקות. לולא ניצל כל חמש דקות בחייו, הוא
לא היה הופך לתנא האלוקי רבי עקיבא. ולא רק חמש דקות, אפילו שבריר של דקה. הגמרא מספרת )ברכות נג.( שבישיבתו של רבן
גמליאל לא היו אומרים "מרפא" )'לבריאות'( למי שהתעטש בבית המדרש, מפני ביטול תורה. ביטול תורה של שנייה אחת!
וכסבורים אתם שזוהי 'מדת חסידות', לא ולא! הדבר נפסק להלכה ברמב"ם ובשלחן ערוך )יו"ד רמו יז(. הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל -
נעל נעליים ללא שרוכים, מה שמכונה 'נעלי סירה', זאת כדי לחסוך את הדקה היומית שברכיסתם! אם זה המבט על ניצול הזמן, -
על ניצול החיים, הייפלא שאדם שנולד רבע שעה קודם קרוי "הגדול"?
אנשים כאלו נצלו את כל רגעיהם, כל ימי חייהם. עם מה אנחנו באים, מה יש בידינו להציג? כלום נוכל להראות לפחות שעה אחת
מנוצלת במלואה? שיעור תורה אחד ליום? והדברים אמורים לא בכמות בלבד, לא רק על ניצול כל רגע ללמוד תורה, אלא גם
על ניצול באיכות. כאשר לומדים ללמוד טוב, בעיון. וכאשר מתפללים, לדעת לפני מי עומדים, ועל מה מתפללים. )מעין השבוע(.
03-5017702
מתקשרים
ומרוויחים
סוכנות הביטוח המובילה לשומרי תורה
המרכז הארצי
לביטוח רכב
ביטוח רכב . דירה . עסק
חיים . פנסיה . משכנתא
קדמי ביטוחים
