עלון כולל רב פעלים בן איש חי פרשת תולדות מספר 451 בראשות הרה"ג ניר אריאל שליט"א

כולל רב פעלים

בס"ד ג' כסלו תשע"ז גיליון שבועי מס' 451

הפרשה שלנו עוסקת בעיקרה במאבק הבכורה והברכה, שמתחיל עוד מהבטן מי יהיה הבכור, עובר למכירה,

ומשם למעמד הברכה עצמו, עסק מאד רציני, מי ישא את הלפיד ואת אור ה' בעולם,

ובאמצע הפרשה סיפורו של יצחק ופלישתים, סיפור לכאורה לא רלוונטי על מרדף הבארות, להלן התימצות,

באמצע שנות רעב, הפלישתים סותמים את בארות המים של יצחק, שימו לב הם לא גונבים את המים הם פשוט

סותמים, לא לך ולא לנו, יצחק מוותר מתרחק וחופר במקום אחר, הם שוב סותמים את הבארות וחוזר חלילה,

בבאר הרביעית הרחוקה ביותר נהיה סוף סוף שקט ובאה הרווחה והשלום והפלישתים מבקשים לכרות איתו

ברית שלום.

הסיפור מדבר על חוויה לא נעימה, אבל לא ברורה מידת הנחיצות שלו. מלבד שאלת הנחיצות אני רואה כאן

שאלה נוספת, ידוע ומפורסם שאברהם אבינו הוא עמוד החסד, כל ימיו עסק בהכנסת אורחים ובקרוב לבבות,

ואילו יצחק אבינו הוא עמוד הגבורה, אל דאגה אני לא הולך לסבך אתכם בנתיבות הסוד ובשבילי פרדס התורה,

רק ממש בגדול, זה מאד משונה כי יצחק אבינו לא בדיוק מזכיר לנו את דמות הגיבור המיתולוגי, האולטימטיבי.

לא רק שלא נשקפות לנו תמונות של גבורה אלא להיפך, בעוד שאברהם אבינו ניהל מלחמה עם ארבעה מלכים

כדי להציל את לוט מן השבי, לבד מול מחנה של ארבע מדינות, יעקב אבינו לחם במלאך, גלל את האבן הכבדה

מעל פי הבאר, ומסופר על מלחמתו באמורי בשכם, בחרבו ובקשתו, כל אחד מהאבות נלחם פיזית,

יצחק הוא היחיד מאבותינו שלא מצאנו אותו נלחם, להפך הוא רק נסוג והתקפל, או בשפה המכובסת של היום

הוא ביצע "התנתקות".

הרי מאבק על מקורות המים זו העילה העיקרית למלחמה כוללת, כל עוד לא הומצאה ההתפלה, לקחת למישהו

את המים כמוה כלחנוק אותו בידיים, פרשת הבארות היתה צריכה להביא להתלקחות מלחמתית, או לפחות

למאבק אם לא על הבאר הראשונה, אז על השנייה אבל יצחק נראה כמוותר, ומייד כשפותחים רועי גרר בריב,

הוא מניח להם ועובר לחפור באר אחרת, גיבור? איה גבורותיו?

תמיד מנגד לראיה השטחית שלנו מציגים לנו רבותינו במדרש תפיסה שונה לגמרי, מעניין שדווקא בו במקום

שנראית לכאורה חולשתו ורפיונו של יצחק, בו במקום רואים רבותינו, את גבורתו, וכך שואל המדרש מניין שהיה

יצחק גיבור בכח, ראה כמה בארות חפר שנאמר "וישב יצחק ויחפור" "ויחפרו עבדי יצחק" "ויחפרו באר אחרת וגו"

"ויעתק משם ויחפור": ראה גבורה שהיתה בידו..., גבורתו של יצחק באה לידי ביטוי בהתמדה ובנחישות, יצחק

אולי מוותר על הבאר, אבל לא על חפירת המים, אם רבים על האחת הוא חופר אחרת, ושוב ושוב ללא לאות,

ללא יאוש.

יש מי שגבורתו מתבטאת בשבירת אויבים והכנעת יריבים, אבל יש גיבור מזן אחר, הוא לא שובר ומכניע הוא

אפילו לא מרתיע, אבל מאידך הוא גם לא נרתע משום מכשול ולא מתרגש משום ארוע, הוא לא מוותר על דרכו

ומטרותיו, והוא ישיג אותם, אכן הוא משתדל להימנע מעימות, והוא עוקף מכשולים ומדלג על בעיות, והסוף

המתוק הוא שגם אויביו באים אליו ומבקשים לכרות איתו ברית, "איזהו גבור שבגבורים מי שעושה שונאו אוהבו"

)אד''נ כ''ג( "גיבור שבגיבורים".

הוא כל כך בטוח בכוחו למצוא ולהביא מים, שהוא רואה בזבוז אנרגיה בלריב, אנחנו רבים כשאנחנו חלשים,

כשאנחנו לא יודעים ולא בטוחים בכוחנו שאכן שנצליח להשיג הכל שוב מחדש בלי לריב, ריב הוא מוצא אחרון,

אם הגענו לריב סימן שאנחנו מרגישים בדרך ללא מוצא.

"ויזרע יצחק בארץ ההיא", )ארץ קשה( "וימצא בשנה ההיא" )שנת בצורת( "מאה שערים", ויברכהו ה', זה המרשם,

חרישה וחפירה וזריעה, שוב ושוב למרות כל הקשיים המהותיים, זהו דרכו של יצחק הגיבור שבגיבורים, וסופו

"ויברכהו ה'". אם את/ה כזה גיבור/ה באמת, קח את האנרגיות האלה ותבנה הכל שוב ושוב!!

" בן איש חי "

רח' בן סרוק 1 נאות שקמה ראשל"צ

שע"י מתפללי ביה"כ נאות שקמה

בראשות הרה"ג ניר אריאל שליט"א

יוצא לאור ע"י אברכי הכולל הי"ו

דבר ראש הכולל:

מלחמה? או שלום!!!

תוֹלְ דֹת

העלון יו"ל בחסו ת קדמי ביטוחים

מפטירין: "משא דבר ה'"

ביום ג' בערב - ברכת הלבנה

סוזק"ל: י"ג כסלו - כל הלילה

נא לשמור על קדושת הגליון!

הדלקת נרות: 16:16

מוצאי שבת: 17:15

מוצאי שבת ר"ת: 17:49

ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק": הפסוק הפותח את פרשתנו מעורר את תמיהתם של פרשני התורה.

בפסוק נאמר: שואלים פרשני התורה: לאחר שכבר נאמר כי יצחק הוא בן אברהם, לשם מה מוסיפה התורה ואומרת "אברהם

הוליד את יצחק"?

רש"י מביא את התירוץ המופיע בגמרא )בבא מציעא פז,א.( ובמדרש תנחומא: "על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לומר -

אברהם הוליד את יצחק. לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא -

נתעברה הימנו. מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם. והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק. וזהו שכתב -

כאן יצחק בן אברהם, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק". לפי פירוש זה בא הפסוק לציין לפנינו הוכחה החד משמעית

שיצחק אכן היה בנו של אברהם, שכן מראה פניהם היה דומה להפליא, עד שהכול ראו כי "אברהם הוליד את יצחק".

מדרש נוסף )תנחומא תולדות ד.( מסביר זאת בדרך אחרת: "יצחק נתעטר באברהם ואברהם נתעטר ביצחק". כלומר: התורה מבקשת

לומר, כי יצחק היה מציג את עצמו כ"יצחק בן אברהם", מכיוון שהתפאר באברהם אביו; ואילו אברהם היה מתפאר בבנו יצחק -

"אברהם הוליד את יצחק".

"והנה תאומים בבטנה": דבר נורא כותב אחד מן הראשונים הריטב"א בפירושו להגדה של פסח, וזה לשונו, 'ודע באמת כי לכך

יצא עשו הרשע והיה תאום עם יעקב בבטן אחד, כדי שיבינו כל העולם כי צדקתו של יעקב מעצמו באת לו, לא במערכת מזל,

ולא בטבע אב ואם, ולא מכריח אחר, שהרי בבטן אחד נולד הוא ועשו, ועשו יצא לתרבות רעה ויעקב הלך בדרך טובים.'

"ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער ויקראו את שמו עשיו": מסופר על הרה"ק בעל הדגל מחנה אפרים זי"ע נכדו של

מרן הבעל שם טוב זי"ע שהגיע פעם להתארח בעיר אחת והתקבל שם בכבוד גדול, אך המשכילים שדרו באותו עיר לא ראו זאת

בעין יפה והחליטו לשלוח את אחד מהם שילעג ויבזה אותו. הלך אותו משכיל לץ וצעק לעברו ברבים ואמר לו בדרך קינטור:

אתה מתנהג כרבי ואין לך חסידים, לי יש יותר מעריצים ממה שיש לך... אמר לו מיד הרבי: אצל עשיו נאמר "ויקראו" שמו עליו

בלשון רבים, ואומר על זה רש"י: הכל קראו לו כן. ואילו אצל יעקב נאמר בלשון יחיד "ויקרא" שמו יעקב, ואומר רש"י: הקב"ה

קרא לו יעקב. והטעם כי את יעקב ידע והכיר רק הקב"ה, אבל כל האנשים הפשוטים העדיפו את עשיו...

"קרא שמו עשיו": כתוב בחז"ל שעשיו נקרא כן מלשון עשוי. מבאר בספר "מי זהב", הבהמה נולדת שלמה בהכל, מה שנמצא בה

יש בה מתחילה ועד סוף, אולם "אדם" עד שמגיע לשלמותו יש דרך ארוכה, והולך ומתפתח במשך הזמן, יעקב היה סמל של אדם,

הולך ומתקדם, תמיד הוא מרגיש שהוא עדיין רק בעקב, יש לו עוד להשלים, וכך צומח, ופורח. לעומת זאת עשיו היה עשוי וגמור

בלי שום התקדמות והשתלמות.

פעם הגיע אורח מאמריקה למרן הרב אלישיב זצ"ל ודפק בדלת ביתו ופתחה הרבנית שלו ולשאלתו היכן בעלה הרב? השיבה

שהוא לומד כעת, התפלא האורח ואמר עדיין? הרי כבר שישים שנה שהוא כך לומד, ענתה לו הרבנית: כן הוא עדיין מתלמד...,

כי אנשי מעלה תמיד כל חייהם רק מוסיפים להשתלם ולהתעלות בלי הפסק.

"אתה עתה ברוך ה'": בספר "שומר אמת" מביא מעשה שהיה בירושלים באדם עשיר שכתב לו ספר תורה חדש, ומסרו להרבה

אנשים מומחים שיגיהו את ספר התורה מטעויות, ולא נחה דעתו עד שאמר שמי שימצא טעות בספר, יקבל מטבע זהב, מיד באו

כל מי שיכל, וניסו למצוא איזה טעות שתזכה אותם בהון רב, והנה נמצא הספר כולו מוגה בתכלית, עד שלבסוף בא אדם אחד

ומצא בפסוק שלפנינו, שבמקום שיהיה כתוב "אתה" "עתה" באל"ף ואחר כך בעיי"ן, היה כתוב עתה אתה כלומר בעיי"ן ואחר

כך באל"ף, מיד הוציא העשיר מטבע זהב ונתן למוצא, טען המוצא לעומתו שיש כאן שתי טעויות, כי כל תיבה בפני עצמה יש

בה טעות, ואף שלסופר היתה זו סיבה אחת לטעותו, למעשה טעה בשתיים, וא"כ מגיע לי שתי מטבעות זהב. והובא המעשה

להכרעה לפני חכמי התורה.

"ויקראו שם הבאר עשק כי התעשקו עמו": בספר "טעם ודעת" מבאר את שמות הבארות על שם צורת הריב שהיה ביניהם,

תחילה היה רק עסק דין ודברים ביניהם, ולכך קראו שם הבאר עשק, לאחר מכן בהמשך הגיעו לידי שטנה, ולכך נקראה הבאר -

שטנה, ומשראה כן יצחק העתיק מקומו משם, ואז זכה וקרא לבאר רחובות, כי הרחיב ה' לו ויפרהו בארץ. כי אם מוותרים

ומחפשים דרך אחרת מלריב זוכים להצלחה וברכה.

תמיד כשבאים אנשים להתלונן אצל רבינו מרן הרב שטיינמן שליט"א על כל מיני סכסוכים בין אנשים, רגיל הוא לומר: שלא

ראינו מי שהפסיד מוויתור, ולאחד שטען שהרי אני צודק ואיך אוותר? ענה הרב שטיינמן: אם היית לא צודק, זה לא וויתור...

"הקול קול יעקב והידים ידי עשו": אומר רבי זלמן סורוצקין זצ"ל: כשבחורי ישראל ילמדו תורה וישמיעו קולם בבתי כנסיות, אז

תהיינה ה"ידי עשיו" לעשיו, אבל אם יזניחו ח"ו את לימוד התורה ולא ישמיעו את "קול יעקב" בבתי הכנסיות, אז תהיינה להם

עצמם ידי עשיו... להכות באגרוף וברגל או אחד בחברו או בכדור במשחקי הספורט, בלי היכר לצורת עם ישראל.

כתוב בחז"ל כל זמן שנשמע קולו של יעקב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אז אין לעשיו שליטה עליהם. כמה חובה כפולה ומכופלת

מוטלת על כל מי שמשייך עצמו למחנה של "קול יעקב", להגביר ולהוסיף בלימוד התורה ובשמיעת שיעורי תורה, כדי שלא תהיה

שליטה לידי עשיו עלינו חס ושלום, לפי המצב הנוכחי ששום פתרון אחר לא נראה באופק למשיכות"...

"ויתרוצצו הבנים בקרבה": פירש רש"י: כאשר היתה רבקה עוברת ליד בית מדרשם של שם ועבר היה יעקב רוצה לצאת.

וכאשר היתה עוברת לפני פתחה של עבודה זרה היה עשיו מבקש לצאת. שאל רבי יחזקאל מקוזמיר זי"ע: מילא מובן מדוע יעקב

לא יצא לבית המדרש לפי שעשו מנע ממנו את היציאה, שהרי הוא הבכור, אך מה מנע מעשו לצאת כשעברה ליד בית עבודה

זרה? מדוע עשו לא קפץ החוצה?... אלא השיב הרבי: עשיו ידע שאם הוא יצא לעבוד עבודה זרה יוכל יעקב לצאת לבית המדרש, -

לכן עשיו היה מוכן לוותר על העבודה זרה שלו, ובלבד שיעקב לא יגיע לבית המדרש ללמוד תורה...

"ותלך לדרוש את ה'": מפרש רש"י: שיגיד לה מה תהא בסופה. דהיינו סבורה היתה רבקה כי בן אחד הוא זה, ואותו פירכוס

שהוא מפרכס לצאת ליד פתחי בתי מדרש וליד פתחי עבודה זרה, אינו אלא המאבק הסמלי בין היצר הטוב ובין היצר הרע,

שפעם מתגבר היצר הרע והוא מבקש לרוץ לעבודה זרה, ופעם מתגבר היצר הטוב והוא מבקש לרוץ לבית המדרש. לפיכך

תאבה היתה לדעת "מה תהא בסופה" של מלחמה פנימית זו שבלב בנה? מי ינחית את המהלומה האחרונה וינצח במלחמה?...

אמנם כל ימי חייו של האדם הם מלחמה תמידית ביצר הרע, לפעמים היצר מתגבר על האדם, ולפעמים האדם על היצר. על כל

פנים צריך האדם להשתדל שאת המהלומה האחרונה ינחית הוא על ראש היצר הרע...

"ויהי עשיו וגו' איש שדה": תרגם התרגום יונתן בן עוזיאל "איש בטל". נשאלת השאלה איך אפשר לכנות את עשיו "איש בטל"

בעוד מסופר שהיה פעיל ביותר, צייד מומחה ועוד רשימה של מעשים לא טובים שהיה רגיל בהם? התשובה היא אומר רבי משה

סולוביצ'יק זצ"ל: אדם שלא ממלא את תפקידו, את היעוד שלו, אפילו עוסק באלף ואחד דברים אחרים, נקרא אדם בטל, עשיו, תחת

לעשות מה שצריך להתעסק בדברים חיוביים, עסק כל היום בצייד וברציחה ושאר מעשים לא רצויים וכך הלכו כל ימיו לבטלה.

"מן האדום האדום הזה": פעם אחת כשהגיע אדם אחד עם בנו הקטן אל הרב שך זצ"ל הגיש הרב שך זצ"ל לילד צלוחית עם

סוכריות ושאל את הילד איזה צבע סוכריה אתה בוחר? ועוד לפני שהספיק הילד לומר ענה הרב שך במקומו, נכון סוכריה אדומה?

והילד אכן אישר אדומה הוא רוצה. אחד הנוכחים בחדר העז ושאל את הרב שך איך ידע שהילד ירצה דוקא סוכריה אדומה?

האם דומה הוא לעשיו הרשע שאדום קורץ לו "האדום האדום הזה"? אמר לו הרב שך תבין, "אדום" זה צבע שמושך בדמיון,

והעולם של ילד הוא עולם של דמיון, ואין עליו כל טענה למה הוא כך, כי אדרבה זה מסייע לו לגדול על ידי שמתענין ושואל כל

דבר, הטענה על עשו היתה למה כשהוא גדול עדיין חי הוא בדמיון עד שלא האוכל שלפניו מענין אותו רק הצבע.

"ויאמר עשיו הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה": אמר החפץ חיים זי"ע: לפלא הדבר, את הצדיק מביאה הזכרת יום

המיתה לידי תשובה ויראת שמים. ואצל עשיו להיפך, מכיון שהוא הולך למות אם כן מה לו ולבכורה?

וביאור הדבר ביאר, מפני שהצדיק מקיים כל ימי חייו את מאמר התנא באבות )פרק ד'( "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם

הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", ודרך אנשי נימוס כשצריכים להופיע בפני המלך או איש רם המעלה מתכוננים

היטב ליום הפגישה. ואם התנא אומר שכל ימי חיינו הם הכנה לעולם הבא, אם כן שבעים או שמונים שנה אנו מכינים את עצמנו

בשביל להכנס לארמונו של מלך מלכי המלכים. מובן מאליו שכפי גודל הצורך בהכנה נבין מהי המעלה של המקום. לא כן אומות

העולם החיים את העולם הזה בלבד, ומרגישים בכל עת "אכול ושתה כי מחר נמות", ואינם מתכוננים לעולם הבא כלל, ממילא

מובן שעשיו מבזה את הבכורה, כי מה יעשה בה אם הוא הולך למות ומחר כבר לא יהיה בעולם...

"ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב": שאל המגיד מדובנא מדוע אצל יצחק נאמר "ויאהב" בלשון -

עבר, ואצל רבקה נאמר "אוהבת" בלשון הווה? ותירץ כדרכו עפ"י משל: בני עיר אחת חיפשו רב חדש לקהילתם ונקבע היום בו -

יבואו כל המעוניינים להציע את מועמדותם. והנה הגיעו שני אנשים נשואי פנים ומכובדים. האחד באמת תלמיד חכם מלא וגדוש

בש"ס ופוסקים דרשות ואגדות. רק חסרון קטן יש בו שעדיין לא למד את מלאכת ההרצאה והדרשה... לעומתו השני מרצה ונואם

בחסד עליון, אך הוא כלי ריק מצד עצמו, אלא ששמע מעט חידושי תורה ודרשות מאחרים ונוהג במרמה כאילו הוא עצמו חידש

את הדברים...

ההבדל ביניהם הוא רב. שהתלמיד חכם האמיתי על אף חסרונו הקטן, הרי שכבודו יגדל מיום ליום, שהרי בכל עת יכירו וידעו את

גדלותו בתורה. לא כן אם יקחו את השני אף שנואם הוא בכישרון רב, הרי כשיסיים לומר לפני הקהל את אשר שמע שוב לא ידע

לומר דבר... ואדרבה כבודו ילך ויפחת. כן הוא גם הנמשל: ביצחק נאמר "ויאהב" יצחק את עשיו, בלשון עבר, ומדוע? "כי ציד בפיו"

שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו, ועל כן כבודו ואהבתו פוחתים בעיניו מיום ליום. ואילו אצל רבקה נאמר "אוהבת" את יעקב,

בלשון הווה. כי ככל שהיתה שומעת את קולו בלימוד התורה היתה מוסיפה אהבה על אהבתו בכל יום וביתר שאת.

"עת צרה ליעקב וממנה יושע": ה"חפץ חיים" זצ"ל היה רגיל לומר: מי שחי בלי אמונה, אין לו תירוצים )על כל קושיותיו(, ומי שחי

עם אמונה, אין לו קושיות. כי מי שיודע את הפסוק בתהילים "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" יודע שאין כזה דבר "מחדל

בטחוני" או כל שם אחר, כי עיני ה' פקוחות תמיד עלינו לטובה, לפעמים בזמן הפסקת חשמל הילדים הקטנים צועקים מפחד, לא

רואים כלום, והאבא מרגיע אל תבהלו, אני כאן, אין לכם מה לפחד, עוד מעט ידלק האור, והנמשל ברור כשנמצאים עם האבא

אבינו שבשמים, אין מה לפחד הכל בשליטה, ונזכה בקרוב אור חדש על ציון תאיר.

"ויעתר יצחק לה'": הרבה והפציר בתפילה )רש"י(

מספרים על הגאון ר' יעקב ישראל קנייבסקי, הסטייפלער זצ"ל, כי פעם אחת, שח לו אחד מנכדיו על כי עומד הוא לנסוע לכותל

המערבי. "בעמדך שם, תזכיר גם אותי בתפילתך". ביקש הסטייפלער.

הנכד היה המום, "האם אני צריך להזכיר את הסבא לפני הקב"ה? הלא הקשר שלך עם ריבונו של עולם הרבה יותר חזק, וכי

בשמים לא יודעים מיהו בעל "קהילות יעקב" עד שאני אזכירנו בתפילתי?" תמה הנכד.

כששמע מרן את הדברים, הזדקף והרעים את קולו: "דע לך, אין שום תפילה החוזרת ריקם, כך טבע הקב"ה בבריאתו. כל מילה

של תפילה ותחנונים היוצאת מפיו של יהודי פועלת את פעולתה, אם לא היום אז מחר, אם לא מחר אז מחרתיים, ואפילו בעוד

מאה שנה. גם התפילה שתתפלל עלי, תעזור! אמר מרן הסטייפלער לנכדו.

סוף מעשה: במקום לקחת מיצחק את מאור עיניו כדי שהוא יתן ליעקב את הברכות, ה' היה יכול לפעול זאת בדרך יותר פשוטה:

לגלות ליצחק שעשו אדם רשע! אלא שמכאן אנו למדים עד כמה צריך להרחיק לכת כדי להימנע מלדבר לשון הרע על יהודי

אחר. הנה, ה' היה מוכן שיצחק יאבד את מאור עיניו ובלבד שלא לדבר בגנותו של עשו.

"ויתרוצצו הבנים בקרבה": שואל רבי זלמן סורוצקין זצ"ל איך קראם הכתוב "בנים" טרם נולדו, הרי במעי האם נקרא התינוק

"ולד" או "עובר", מה גם שעדיין לא נודע אם בנים הם או בנות? וביאר שקראם הכתוב "בנים" בלשון מושאלת, שהרי כתוב

בחז"ל שהיו מתנגחים בבטן שלא כדרך הטבע, כבנים גדולים זכרים...

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" מה הקשר בין צדיק לגשמיות? איתא במדרש )בראשית רבה, תולדות סג,י( שהיה עשו צד ציד ומשתדל -

להשיג דברי מאכל ומגישם לפיו של יצחק וכל קופרא טבא )בשר טוב( וכסא טבא )כוס של משקה טוב( היה מביאו לו, עכ"ל.

באחד השיעורים שאל אותי אחד מהשומעים, וכי איך יכול להיות מצב שכזה שיצחק אוהב את עשו ולו בגלל הסיבה שהיה מביא

לו אוכל?... ועוד יותר קשה, האם יצחק היה כה תאב לבשר ויין, שמסמלים את שיא התאוות שהיה מחכה לעשו שיגיש לו אותם

לפיו?... וכי זה מה שהיה חסר לו בחייו הקדושים, בשר ויין טוב?... הרי יצחק אבינו קודש קודשים, בנם של קדושי עליון כאברהם

ושרה, זקוק לתאוות האלו כדי להמשיך לחיות את חייו? משהו כאן לא מסתדר, הדברים לא ברורים... מה לצדיק ולשיא הגשמיות?

לתשובתו של השואל, עלה בליבי לענות לו שוודאי לא היה חפצו של יצחק אבינו בבשר ויין כדי למלאות את תאוותו ח"ו, הרי

יצחק סימל את הקדושה, את התורה, את חיי הפרישות והטהרה ולא תאוות וגשמיות חלילה, הרי אין שום קשר בינו לבין חמדת

הבשר ושאר מיני הבלי העולם הזה, יצחק שקד על דלתות התורה, ולא לחינם יצא ממנו יעקב איש תם יושב אהלים, אלא שאנו

מפספסים דבר חשוב, יצחק הצדיק לא צריך בשר, אלא שהוא השתמש בגשמיות כדי להתעלות ברוחניות, יצחק אכל בשר ושתה

יין ובכוח האוכל הזה בירר מתוכו את הקדושה ומתוך שובע ושמחה היה לומד ביתר שאת וביתר עוז, הרי שהצדיקים אוכלים

לשובע נפשם ולא לצורך גופם, וודאי שאם אכל בשר יכל ללמוד אח"כ יותר בריכוז ובהתמדה גדולה יותר,

ועכשיו הכל מובן ואין שאלה, החוכמה הגדולה היא להשתמש בעולם הזה ובגשמיותו לצורך הקדושה, לאכול ולשתות כדי

ללמוד יותר טוב, לישון כדי שיהיה כוח ללמוד ולקיים מצוות ביום שלמחרת, וברגע שאדם נוהג כך בחייו, כל רגע ורגע הוא

מקדש את עצמו במותר לו והופך לעבד שעושה את רצון בוראו, אז בפעם הבאה שנלך לישון נכוון שהכל כדי לאגור כוחות

לקיום מצוות, וארוחת הצהרים הבא תהיה רק כדי שנשבע ונוכל להיות חזקים בלימוד התורה, אז זהו הגענו למסקנה שזה הסוד!

זהו הסוד, לקחת את הגשמיות ולשרת דרכה ועל ידה את הקדושה והרוחניות. )הרב ברק כהן שליט"א(

"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות": רבינו החפץ חיים ז"ל אמר פעם למלוויו אשר הלכו עמו לקיים מצוות ביקור חולים:

כאשר מלך בשר ודם מושיב בני אדם במאסר, עליו לבנות לצורך זה בתי סוהר מבוצרים מוקפים בחומות, במגדלים ובגדרי תיל.

עליו גם להחזיק צוותים גדולים של שומרים שמתפקידם לפקח על האסירים יום ולילה לבל יברחו.

אך מלך מלכי המלכים אינו זקוק לכל זה, כאשר הוא מבקש להושיב אדם במאסר הוא שולח לו מחלה כלשהי, וממילא הוא נאסר

בביתו על משכבו, ללא צורך באמצעי שמירה כלל...

הבדל נוסף יש בין עונשי שמים לבין עונשי אדם; שעונש המוטל ע"י שופט בשר ודם אינו אלא אמצעי הרתעה בלבד, והמעניש

מקווה שעל ידי ייסורי העונש ילמד לקח ולהבא ימנע מלבצע שוב פשעים שעשה בעבר. לעומת זאת עונשי שמים מלבד היותם

מרתיעים ומביאים יראת שמים ויראת העונש, הם מכפרים ע"י הייסורים על העוונות. וסיים החפץ חיים שמתנה זו קבלנו בזכות

יצחק אבינו, שאומרים חכמינו ז"ל על הפסוק "ויהי כי זקן יצחק", אמר יצחק: ריבון העולמים אדם מת בלא יסורים מידת הדין

מתוחה כנגדו: אמר לו הקב"ה: חייך, דבר טוב בקשת, וממך אני מתחיל: לכן "ותכהין עיניו מראות".

"ותיקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול.. ותלבש את יעקב בנה הקטן": כשאנו רואים צמד אחים תאומים ושואלים בני כמה הם

ומי הגדול מביניהם, בוודאי הם ישיבו שהם בני אותו גיל. הלא תאומים הם! אבל האחד מהם נולד רבע שעה לפני חברו. נו, רבע

שעה אינה משמעותית בחיים. הדברים אמורים אף בתאומים בני שנה ושנתיים, על אחת כמה וכמה בבני עשר או עשרים. וככל

שהשנים חולפות, ההפרש הזעיר של רבע השעה הולך וקטן, מתגמד ונעלם. כך, לכאורה. אבל בפרשתנו נאמר אחרת: "ותיקח

רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר איתה... ותלבש את יעקב בנה הקטן". ובהמשך הפרשה: "ויוגד לרבקה את דברי

עשו בנה הגדול ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן" וכו'. הלא דבר הוא! בני כמה היו תאומים אלה באותו פרק זמן? לא בני עשרים

ולא בני שלושים, הם היו בני שישים ושלוש. כיצד ניתן לקרוא להם "הבן הגדול" ו"הבן הקטן" בשל אותה רבע שעה שהפרידה

בין לידתם...

התשובה הפשוטה היא שאין לנו כל מושג מהי רבע שעה בחיים. רבי עקיבא היה רועה צאן עד גיל ארבעים. בעידודה של רעייתו,

רחל, פנה ללמוד תורה. הוא התעלה במהירות הבזק, וכעבור שתים עשרה שנים של לימוד רצוף יומם ולילה פנה לשוב לביתו.

כשהיה מאחורי הבית שמע רשע אחד המקניט את רעייתו ואומר לה: "אביך צדק כשהתנגד לנישואייך עם אותו רועה צאן! הנה

הוא נוטש אותך כאלמנה חיה שנים כה רבות". ורבי עקיבא שומע את רעייתו עונה: "לו היה שואל אותי, היה נשאר תריסר שנים

נוספות". רבי עקיבא שמע את הדברים, ומיד שב על עקבותיו לתריסר שנות התעלות נוספות, שבסיומן שב לביתו בראש עשרים

וארבעה אלף תלמידים. רעייתו הייתה לאשתו של גדול הדור, וזכתה לכבוד והערצה מבעלה הגדול שאמר לתלמידיו "שלי

ושלכם שלה", מתלמידיו ומכל בני דורה )נדרים נ.(. -

אבל נשאלת שאלה: לאחר תריסר השנים, הראשונות כאשר פנה רבי עקיבא לשוב לביתו, וכבר הגיע לעירו ועמד ליד הבית

ושמע שאשתו מוכנה ורוצה שימשיך בלימודו מדוע סב על עקבותיו מבלי לפגוש בה לפחות? מדוע לא נכנס הביתה לומר -

"שלום", מדוע לא נכנס לחמש דקות? והתשובה, משום שהוא ידע מה ערכן של חמש דקות. לולא ניצל כל חמש דקות בחייו, הוא

לא היה הופך לתנא האלוקי רבי עקיבא. ולא רק חמש דקות, אפילו שבריר של דקה. הגמרא מספרת )ברכות נג.( שבישיבתו של רבן

גמליאל לא היו אומרים "מרפא" )'לבריאות'( למי שהתעטש בבית המדרש, מפני ביטול תורה. ביטול תורה של שנייה אחת!

וכסבורים אתם שזוהי 'מדת חסידות', לא ולא! הדבר נפסק להלכה ברמב"ם ובשלחן ערוך )יו"ד רמו יז(. הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל -

נעל נעליים ללא שרוכים, מה שמכונה 'נעלי סירה', זאת כדי לחסוך את הדקה היומית שברכיסתם! אם זה המבט על ניצול הזמן, -

על ניצול החיים, הייפלא שאדם שנולד רבע שעה קודם קרוי "הגדול"?

אנשים כאלו נצלו את כל רגעיהם, כל ימי חייהם. עם מה אנחנו באים, מה יש בידינו להציג? כלום נוכל להראות לפחות שעה אחת

מנוצלת במלואה? שיעור תורה אחד ליום? והדברים אמורים לא בכמות בלבד, לא רק על ניצול כל רגע ללמוד תורה, אלא גם

על ניצול באיכות. כאשר לומדים ללמוד טוב, בעיון. וכאשר מתפללים, לדעת לפני מי עומדים, ועל מה מתפללים. )מעין השבוע(.

03-5017702

מתקשרים

ומרוויחים

סוכנות הביטוח המובילה לשומרי תורה

המרכז הארצי

לביטוח רכב

ביטוח רכב . דירה . עסק

חיים . פנסיה . משכנתא

קדמי ביטוחים

עלון כולל רב פעלים בן איש חי פרשת חיי שרה מספר 450 בראשות הרה"ג ניר אריאל שליט"א

כולל רב פעלים בס"ד כה' מרחשון תשע"ז גיליון שבועי מס' 405 בעיניים מאוד פשוטות ניתן לחלק את העולם לשני סוגי אנשים, הסוג האחד המתבונן על חצי הכוס המלאה על החיובי, והשני על חצי הכוס הריקה על השלילי. הסוג האחד יחיה תמיד בתחושה שברוך השם טוב לו יש לו אשה טובה, ילדים מצוינים ופרנסה בשפע, תמיד החיוך נסוך על פניו, רוחו רגועה ושלוותו מדבקת את כל סובביו. הסוג השני, טיפוס ממורמר חי בתחושה קשה של ניצול, אשתו גרועה, ילדיו על הפנים, החיים דפקו אותו, הוא חי בתחושה של ביש מזל, פניו נפולות עצביו מרוטים, אף אחד לא סובל את תלונותיו, לא אשתו לא ילדיו וגם לא חבריו, אם יש לו כאלה. כולנו היינו רוצים להשתייך לסוג הראשון, השאלה איך יכול להיות שבאותו עולם תחת אותה השמש, ואותם תנאים ואותה המשכורת וכו' האחד שמח ומאושר והשני בוכה, מה ההבדל בשורש הדברים? שניים נכנסים למסעדה האחד הוא אדם שמצבו עגום ואין לו אפילו לחם להשיב נפשו. והנה פונה אליו חבירו ומבשרו שנפתחה מסעדה חדשה עם אוכל משובח להפליא ו "בחינם" אורו עיניו של מיודענו, ומני אז הם אוכלים - בקביעות דבר יום ביומו באותה מסעדה "בית התבשיל" שמה, שם מחולק אוכל דלוח לעניים שמרוצים עד לב השמים. האם יעלה על הדעת שאותו "שנורר" יתלונן על כי תפוחי האדמה לא היו מתובלים לטעמו... פשוט שלא! ומאידך אם היתה ניתנת אותה מנה לאדם בן גילו מאותה עדה, במסעדה יוקרתית ובתשלום מלא ותפוחי האדמה - יגיעו שוחים בשמן וללא טיפת תבלין, הוא לא רק יתלונן הוא יהפוך את השולחן. ההבדל פשוט, הדלפון המאושר מרגיש שנותנים לו, ולבחור ששילם מגיע, "כגודל הציפיות כך גודל האכזבות" הוא משפט מוכר וידוע, אבל שלב א' שלפני המשפט הזה הוא שרמת הציפיות נובעת ממקור אחד בלבד, מהתחושה שמגיע לי, אם מגיע לי אז אפשר להפוך שולחן על כל שטות ואם לא מגיע לי, אז כל מה שאני אקבל אני ארגיש מרוצה מסופק ומאושר. עד כאן זה די ידוע ופשוט , אבל יש זן נדיר של אנשים שלא תאמינו הם לא יודעים ולא מכירים את פילוסופית - חצאי הכוסות, האמת היא שהם לא מכירים יותר מדי פילוסופיות בכלל, הם פשוט לוקחים כוסות ריקות וממלאים אותם... בפרשה שלנו יש לנו איתם פגישה, אליעזר מגיע צמא ומתחנן למים, ורבקה נותנת לאליעזר בלי לצפות ממנו לדבר, בלי לשאול את שאלת השאלות למה מה קרה? מה אתה לא יכול לקחת בעצמך? זו דרגה הרבה יותר גבוהה מאשר לקבל את המציאות בלי ציפיות ולהיות מאושר, זה לקחת מציאות דלה ועגומה, בעצם כוס ריקה ולמלא אותה עד גדותיה, זה לתת ולהעניק ולשפר את המציאות וחיי הסובבים בלי ציפיות, זו לא רק הסתכלות על מה שיש כי הוא מתנה משמים, אלא לדאוג שאתה בעצמך תהיה המתנה משמיים, זו לא קבלת המציאות והודאה על מה שיש, זו ההענקה למציאות ומוכנות לסחוב אותה על גבך ולשנות אותה, זה לקחת כוס ריקה, למלא אותה עד גדותיה, ולשלם עליה בשמחה, עכשיו זה ברור למה היא נבחרה. ובנמשל שלנו על המסעדות, זה לקבל את השמן הדלוח בלי התפוחי אדמה, לשלם טיפ ולהגיד תודה ולרוץ לבדוק מה שלום הטבח, ולברר האם המסעדה נקלעה לקשיים לאחרונה, ואז פשוט להושיט עזרה. אתם יודעים מה בואו נעזוב את הקטע של המסעדות, בואו נתחיל בקטן, ונעשה את זה בבית כשמשהו לא לפי הציפיות, בואו נבדוק מה שלום ה"טבחית" כי ברור לנו ש"המלאך והמכונה", פשוט נקלע לאיזה קושי או בעיה, נבדוק במה אפשר לעזור ופשוט נושיט את העזרה אל תחייך לי, "ג'סט דו איט" אגב זה נכון גם בצד השני של המשוואה. - - זה הרבה הרבה יותר עמוק מלהסתכל על החצי הריק או המלא, זה פשוטו כמשמעו היכולת המופלאה למלא כוסות ריקים לחלוטין, אז מספיק להתבונן על הכוס ולחשוב מלא או ריק, צאו מזה אתם שייכים באמת לזן אחר הרבה יותר עמוק והרבה יותר גבוה, צאו ומלאו את כל הכוסות של מי שמסביבכם, הלא אתם מבני בניה של רבקה, היכולת הזו טבועה בכם עמוק בנשמה, אז תמלאו את הכוסות ונעשה לחיים!!! " בן איש חי " רח' בן סרוק 1 נאות שקמה ראשל"צ שע"י מתפללי ביה"כ נאות שקמה בראשות הרה"ג ניר אריאל שליט"א יוצא לאור ע"י אברכי הכולל הי"ו דבר ראש הכולל: תמלאו את הכוסות ונעשה "לחיים"!! חַ יי שָֹ רָֹה העלון יו"ל בחסות קדמי ביטוחים מפטירין: "והמלך דוד זקן" מברכין החודש - כסלו )חמישי( המולד ביום ג' בשעה ) 6 ) 16:08 בצהרים ביום ד' - תחילת החורף )הקור( הדלקת נרות: 16:17 מוצאי שבת: 17:16 מוצאי שבת ר"ת: 17:47 "ויהיו חיי שרה": נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה. )רש"י(. "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו" )ע"ז ג ע"א( ואין הוא מעמיד בנסיון אדם אשר לא יוכל לעמוד באותו נסיון, שכן כל נסיון אינו אלא לפי כוחותיו של המנוסה. מה שנחשב לצדיק אחד כנסיון שחובה עליו לעמוד בו, נחשב לגבי האחר כנסיון שהוא למעלה מכוחותיו. מאברהם אבינו נתבע כי יעמוד בנסיון העקידה, שכן היה זה לפי כוחות צדקותו העצומה. ואכן, עמד אברהם בנסיון וכבש את רחמיו. לא כן שרה אמנו ע"ה, אשר היה זה למעלה מכוחותיה לשחוט את בנה, ומשום כך לא מצאנו בתורה כל רמז טענה או תביעה כלשהי על שרה, במה שפרחה נשמתה כשנודע לה על העקידה. אדרבה, בפסוק זה דרשו חז"ל כי היתה בת מאה כבת עשרים לחטא, וכי כל שנותיה היו שוות לטובה. )מליץ יושר( "ויקם אברהם מעל פני מתו": מדובר עוד לפני קבורתה של שרה וא"כ מהו שכתוב ויקם מעל פני מתו? מבאר רבי ירוחם ממיר זצ"ל: אברהם שרוי באבל כבד על פטירת אשתו, אבל כעת שעליו לסדר את עניני קבורתה עם בני חת, "ויקם מעל פני מתו" לא ניכר על פניו כלום! כזו שליטה במצבי הרוח, לבני חת לא מגיע לראות אדם שבור עצוב, זה לא מעניינם, אברהם אבינו פונה אליהם בסבר פנים יפות, במנוחת הנפש מפליאה בישוב הדעת ומבקש לעשות עיסקה לקנות אחוזה בנחלתם. "לספוד לשרה": כתב רש"י: נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה. מבארים מפרשי הפשט שאחד בא לשרה והגיד לה שאברהם נצטווה לשחוט את יצחק, ולפני שהספיק לומר לה שלבסוף לא נשחט, פרחה נשמתה מבהלה. מעיר רבי שמשון פינקוס זצ"ל: כמה פעמים נקלע אדם למצבים דומים, ועם שכל ודעת יכול לחסוך הרבה עגמת נפש, כמו למשל: אחד מתקשר להורי תלמיד ומספר שהיתה תאונה עם האוטובוס של התלמידים ביניהם היה בנם, אבל לא קרה כלום. כמה צער ודקירה בלב היה חוסך אם היה תכף מקדים ואומר תראו לא ארע דבר אבל היה כך וכך, השניה בין ההבהרה לסיפור, יכולה לעלות לפעמים ביוקר, וכך בעתות שמחה, כמה יכולים להוסיף שמחה למנוע תוגה כשימהר לבשר בשורה טובה. "ביני ובינך": פירש רש"י: בין שני אוהבים כמונו מה היא חשובה לכלום, וכו'. ב"אילת השחר" כאן מעיר: בדרך כלל כשאוהב אומר כך לאהובו הוא מתכוין לומר לו שהוא בא לקראתו, וכאן נראה להיפך, עפרון עוד מרבה הוא במחיר "ארבע מאות שקל כסף"?! אבל יתכן שאצל עפרון "חומד הממון" מה שביקש "רק" ארבע מאות שקל כסף, זוהי באמת הנחה גדולה... "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה": בנוהג שבעולם כי תחילה בוכה האדם על מתו, ורק אחר כך מתעורר להספידו. אצל אברהם אבינו היה הסדר הפוך: תחילה לספוד לשרה, ורק אחר כך לבכותה. שכן עיקר הצער לגביו היה, העדר כבוד שם שמים, שנגרם כתוצאה ממיתתה של שרה, אותה צדקת חסודה, אשר עסקה בגיור הנשים ובהכנסתן תחת כנפי השכינה, דברים אשר חסרו משעה שמתה. רק לאחר הספדה של שרה ההתבוננות במעלותיה, בא - גם הבכי על אבדנה הפרטי לאברהם. )מרן הגרא"מ שך זצ"ל( רבנו יעקב בעל הטורים מפרש, כי אות הכ"ף הקטנה שבמילה 'ולבכותה' מלמדת, כי לא בכה אברהם אבינו אלא מעט, שהרי אמרו חז"ל כי נענשה במיתתה, על שמסרה את דינו של אברהם לשמים, באומרה )בראשית טז, ה( "חמסי עליך". מתלונה זו של שרה למדו )ב"ק צג ע"א( כי "כל המוסר דין על חברו הוא נענש תחילה". הוי אומר כי שרה גרמה את מיתתה, והרי היא כמאבדת את עצמה לדעת, כביכול. דין הוא שהמאבד עצמו לדעת אין מספידין אותו, וכיון ששרה הצדקת נחשבה, בבחינה דקה שבדקה, כמאבדת עצמה לדעת, לא הספיד אותה אברהם אלא מעט. "ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא": מפרש רש"י: בין שני אוהבים כמונו "מה היא" חשובה, לכלום! שאל רבי חיים מאיר מויז'ניץ זי"ע: וכי מאימתי אברהם ועפרון היו אוהבים וידידים זה לזה? אלא תירץ הרבי, יש לפרש את דברי רש"י שכך אמר עפרון לאברהם: שנינו אוהבים, אולם כל אחד מאיתנו אוהב דבר אחר, אני אוהב כסף עד שארבע מאות שקל כסף לא נחשב בעיני לכלום. ואילו אתה אוהב מצוות ומוכן לפזר ממון רב כדי לקיימן עד שגם בעיניך ארבע מאות שקל כסף אינם חשובים... נמצא ששנינו איננו מייחסים כל חשיבות לארבע מאות שקל כסף... אברהם השביע את אליעזר עבדו המושל בכל אשר לו בה' אלקי השמים שלא יקח אשה ליצחק מבנות הכנעני. בנוהג שבעולם האדם מקפיד מאוד בעניני ממונו, ואילו בעניני רוחניות הוא מקל מעט. ולדוגמא אם אדם מבקש להפקיד בידו של פלוני סך גדול של עשרות אלפי שקלים, הרי בודאי שהוא מברר היטב על האדם האם הוא ישר ונאמן ואם אפשר לסמוך עליו שישיב את כספו בזמן וכדומה. לעומת זאת כאשר אדם מתארח בבית אחר אין הוא מתעמק כל כך בהקפדתו של בעל הבית בענייני כשרות, ובענייני הלכה. בדברים מעין אלה נוטה האדם להאמין למראה עיניו ולסמוך על שיפוטו ללא כל בירור מעמיק... לא כן אברהם אבינו שאת כל עניני הבית ועסקיו המסועפים שנאמר "ואברהם היה כבד במקנה בכסף ובזהב", מסר הכל בידיו של אליעזר "זקן ביתו המושל בכל אשר לו", סמך על כך שהוא בודאי עבד נאמן ומסור. וכאשר הדבר נוגע לעניינים שברוח, שצריך - למצוא שידוך הגון עבור בנו יצחק, בזאת לא סמך עליו כדבר המובן מאליו, אלא השביעו בשבועה חמורה, בה' אלקי השמים, שלא יקח אשה לבנו מבנות הכנעני. "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר": מדוע שילם אברהם אבינו דוקא במטבע העוברת לסוחר? שכן, הלכה היא כי אסור לתת כסף לעכו"ם, כדי שלא יתיך אותו ויעשה ממנו פסל. דין זה אינו אלא בכסף, היינו במטיל כסף או זהב. אך מותר לתת מטבע לגוי, כיון שאין חשש שיבוא הגוי לעשות ממנו פסל, משום שחס על ממונו ועל הנזק שיגרם לו מכך. 'כסף' סתם הוא מטיל כסף, אך 'כסף עובר לסוחר' מובנו מטבע. אברהם אבינו, שקיים את מצוות התורה עד שלא ניתנה, דקדק לשלם במטבע דוקא. )רבי יהונתן איבשיץ( "ויאמר אליו אברהם השמר לך פן תשיב את בני שמה": דבר גדול למדנו מכאן' אילו היתה רבקה מסרבת לבוא לא היה אליעזר מורשה לקחת את יצחק למקומה של רבקה והיה אברהם מעדיף שיקח מבנות ישמעאל או לוט אף על פי שפחותות בדרגתן מזו של רבקה. וכל כך למה. למדנו מכאן עד כמה גדול כוחה של חברה וסביבה, ועד כמה חשש לכך אברהם. אילו היה יצחק הולך למקומה של רבקה, היה חשש לשלמותם, שכן סביבתם הרעה היתה עשויה להשפיע עליהם, וגם זוג קודש קודשים שכזה היה עלול להיפגע. משום כך העדיף אברהם שישאר יצחק בסביבתו, גם אם תהיה אשתו פחות ראויה מרבקה, ובלבד שישארו בקרבת מקום תורה וחבורת תלמידי חכמים. ללא ערובה זאת, חשש אברהם, כי גם צדיק כיצחק וצדקנית כרבקה ירדו מדרגתם הרוחנית. והרי זה מוסר השכל לדידן. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שמחובתנו לעשות הכל כדי לדור במקומו של תלמיד חכם וכדי להתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים. )רבי משה פינשטיין דרש משה( "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה": יצחק בן ארבעים ועם כל זה לא סומך על שיקוליו האישיים בבחירת אשה, אלא אביו הזקן מטפל במציאת זיווגו, האב הזקן בא בימים מלא חכמת חיים יודע את מי לזווג לו זיווג שיעלה יפה ממנו יקום עם ישראל. "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו": כתוב בחז"ל שהגמלים של אברהם אבינו היו עם רסן בפיהם שלא יהיו רועים בשדות זרים. שואלים בעלי התוספות למה צריך היה לתת בפיהם רסן, הלא מצינו בגמרא שחמורו של רבי פנחס בן יאיר כל כך פעל בו קדושת אדונו עד שלא אכל מאכל שאינו מעושר, ובודאי גם גמליו של אברהם אבינו הרגישו בקדושת אדונם ולא יאכלו מן הגזל? בספר "שומר אמת" יישב שבכל זאת מאחר ויש על האדם חיוב לשמור על בהמותיו שלא יזיקו אין לו לסמוך על כך שמעצמם לא יאכלו. בספר "מקדש הלוי" ביאר: הרסן בגמליו של אברהם אבינו היה להראות לכל באי עולם איך הדרך להתנהג לשמור שמירה יתירה שח"ו לא יאכלו הבהמות משדות זרים. "וידבר אברהם באזני בני חת": אומר הרב שלמה וולבה זצ"ל רואים כאן את ההנהגה של האדם השלם, למרות ששקוע הוא ביגונו על מות רעיתו, באיזה דרך ארץ ובאיזה כבוד מדבר עם גויים פשוטי עם, ובעוד שהוא זה שהובטח מה' שהארץ שלו היא, וכאן עליו לנהל משא ומתן על חתיכת אדמה, לקבורת אשתו. "הקרה לפני היום": בשיחה שנשא רבי דוד מלינובסקי זצ"ל תיאר אשנב שפותחת התורה לתוך בתיהם החשוכים של אומות העולם, הנה יצחק אבינו מגיע לפרק נישואיו מתוך איזה רגשי קודש, מתוך תפילה זכה יוצא השליח אליעזר, ומה הוא מחפש? נערה בעלת חסד מושלמת להשקות אותו ואת גמליו, ומה מחפשים בבית בתואל? "ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים"... ואיך נראים הילדים שגדלים באוירה כזאת? "ויען לבן ובתואל" ופירש רש"י שלבן רשע היה וקפץ להשיב לפני אביו. כי אם הכסף הוא הקובע, אם כן למה לכבד אב, אם הבן יותר מוצלח בזה, מוכרח הוא לקפוץ בראש, ובמה נגמרת פרשה זו? "ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו" ופירש רש"י ונעשית דוגמת שרה. איזו קדושה ואיזו טהרה, השיא לו ציפה יצחק לראות ברעיתו שתהיה גדלותה כאמו הצדקת שרה. המבחן של הדור: אליעזר עבד אברהם מגיע לחרן ופוגש על העין את רבקה. "ולרבקה אח ושמו לבן, וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין". ראש כל בני הגולה רבינו יוסף חיים זצ"ל מבגדד, בעל ה"בן איש חי", פירש פסוק זה על דרך הרמז: "ולרבקה" זהו - כינוי לנפש, שהיא צדקת. "אח ושמו לבן" הוא היצר הרע. ומדוע נקרא היצר הרע 'לבן'? כי הוא בא אליך כצדיק, עם מצוות. - כאילו הוא צח וטהור. ומדוע הוא נקרא 'אח'? כי הוא נמצא אתך ובחברתך תמיד, כבר מן הלידה. היצר הטוב, לעומתו, מגיע רק בגיל בר מצוה. ועוד סיבה יש, שבעטיה נקרא היצר 'אח' שתמיד היצר הרע הזה הוא, כאילו, לטובתך. הוא נותן לך עצות כוזבות, שנראות טוב - בעיניך הוא אחיך ואוהבך כאילו, עד אשר מגיע הסוף המר, ונגלים מעלליו. - ומה הוא עושה, האח הזה היצר הרע? "וירץ לבן אל האיש" היצר הרע בא אל הבן אדם, ומסית ומדרבן אותו "החוצה"! 'עזוב - - אותך' מהשולחן ערוך, עזוב קצת את בית המדרש, ואל תלמד כל היום! ומה יש בחוץ? "אל העין" מה שאני נותן לך אתה יכול - לראות בעין, תענוגות של עכשיו ומיד, לא צריך לחכות לעולם הבא. ה' ישמרנו. וכמה שהדברים הללו אקטואליים ביותר לימינו אנו! הרחוב הקלוקל קורץ, "אל העין" במיוחד 'העיניים', כמה שמירה צריכים - אנו על העיניים. אין מקום בו נוכל לפנות ולא להיכשל במראות אסורות, בדרך לת"ת, בתור בבנק, בהמתנה במרפאה, בקופה במכולת והיכן לא?! אין מקום אחד לרפואה! "ומה יעשה הבן ולא יחטא?" כיצד ניתן להינצל מהמראות האסורות הללו? כיצד ניתן להתגבר על היצר הרע שמוביל אותנו בכח למבואות שאין ברצוננו להיגרר לשם? יש רק דרך אחת! נגדור עצמינו בחומות בצורות דלתיים ובריח וניתן מחסום לעינינו! אי אפשר אחרת. 'ובזאת תבחנו!' זהו המבחן של דורנו. שמירת העיניים, נקדש את מחשבתנו, ונפתח את ליבנו ומוחנו ללימוד התורה הקדושה! )הרב מנשה מוסאי מנהל ת"ת מגן אברהם( "לכל באי שער עירו": שכלם בטלו ממלאכתן לגמל חסד לשרה )רש"י( בעת פטירתו של רבי חיים הכהן מפס, בראש חודש מר חשון תקצ"ו, הכריזו רבני העיר על בטול מלאכה עד לאחר קבורתו של רבם הנערץ כפי שנוהגים בפטירת צדיקים לכבודם. אחד מבני העיר, שבבעלותו היתה חנות למוצרי מזון, סגר אף הוא את חנותו, אלא שאחד הקונים שכנעו לפתוח את החנות כדי למכר לו שק של קמח. ביציאתו, הסתבכה גלימתו בכד שמן שעמד בחנותו, ועד ששם לבו, זב השמן היקר לאבוד וכמה שקי קמח שנרטבו יצאו מכלל שימוש. בקש האיש להרויח כמה פרוטות ממכירת הקמח ויצא בהפסד גדול, כעונש על הזלזול בכבוד הצדיק המנוח. כבוד במותו: כמה אברהם אבינו טורח.. כמה הוא מתייגע... כמה הוא מתאמץ.. והכל עבור מה? עבור מה היה הכל? הכל למען אשתו, הכל לכבודה של שרה אימנו הצדקת, כל המאמץ והמשא ומתן המייגע עם עפרון רק בכדי ששרה תזכה לכבוד אחרון, הכל כדי שתגיע לקבורה בכבוד הראוי לה, ומה לגבי ההוצאה? לא פחות מ 044 שקל עובר לסוחר, שבחישוב עפ"י מטבע זמנינו הסכום מגיע ללא פחות ולא יותר מ 000,444 דולר! פשוט סכום אסטרונומי עבור מגרש ריק עם מערה שוממה בטח לפני כמעט 044 שנה, שווה היה לכמה מליונים של אז... ושוב כל העניין ממש לא נתפס, כל הוויכוח עם אנשי המקום והעסקה כולה נסגרת רק כדי שלאברהם אבינו יהיה היכן לקבור את אשתו...לא קצת מוגזם? האם משהו כאן לא קצת מוזר? אחים יקרים, אברהם אבינו לא סתם שם את נפשו ממש על חלקת קבר פשוטה לכאורה, ממש לא, כל המאמץ והמסירות נפש מסמלת הרבה לכל יהודי ויהודי, כאשר אדם מישראל נפטר לחיי העולם הבא כאן לא מסתיימת הדרך, כאן לא נגמר הכל, הגוף אמנם כלה ונפסד אך הנשמה שהייתה בקרבו כל חייו ממשיכה להיות לנצח נצחים, לנשמה אין סוף או גבול, היא פשוט ממשיכה במסע הארוך שלה אל עבר העולם הבא ואם תזכה אז תגיע לגן עדן, מקום מנוחת הנשמות. ובדת שלנו בניגוד לדתות אחרות גם לגוף היה תפקיד, הרי הוא שירת את האדם פה בעולם הזה נאמנה 04 שנה ואף יותר, בלי הגוף אין קיום לנשמה, הגוף הוא זה שאחראי לקיום הנשמה והוא הוא מקום משכנה, ולכן צריך לנהוג בו כבוד גם לאחר הפטירה, ולא סתם כבוד, אלא ציון ומצבה שידעו שכאן ניטמן יהודי, בן של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וכיאה לבן של מלך, צריך לנהוג בו כבוד. אז מכל סיפור המקח וממכר של מקום קבורתה של שרה אימנו אנו למדים שיש חשיבות מאוד גדולה ליהודי גם לאחר עזיבתו את זה העולם, הכבוד שצריך לנהוג באדם בחייו, ממשיך גם אחר מותו, הנצחת זכרו נעשית ע"י קדישים ואזכרות ולימוד תורה, ליהודי יש המשכיות, יהודי הוא נצחי, ואין לו סוף, אז כעת הכל מובן, כל השאלות נענו, לא לחינם אברהם מראה לכולנו כמה כבוד מגיע לכל איש מישראל, ואיך מגיע לו כבוד במותו. )הרב ברק כהן שליט"א( סוף מעשה: יש הורים הסבורים כי כאשר ילד מגיע לגיל 04 , אחריות ההורים מסתיימת. מעתה, הבן או הבת הם אנשים מבוגרים שיכולים, וחייבים, ללמוד להסתדר בעצמם. אולם, אנו יכולים ללמוד מהנהגתו של אברהם שהורות לעולם לא נגמרת. בנקודה זו, יצחק היה יותר מבוגר מבן 03 ואברהם היה יכול במידה רבה של צדק "לזוז הצידה" ולאפשר ליצחק לבחור בעצמו היכן לגור ואת מי לשאת לאישה. אבל בפועל אברהם עשה את ההיפך בדיוק. במקום לנוח וליהנות מהחיים הפרטיים שלו, הוא ויתר על חסכונות החיים שלו ועל כל רכושו ונתן אותם ליצחק, בניסיון לעזור לו למצוא אישה ראויה )רש"י לפסוק י(. מכך אנו יכולים ללמוד שהורות לעולם לא נגמרת. גם כאשר הילדים שלנו הופכים לאנשים בוגרים, עלינו להיות מוכנים להקריב הכל למען ילדינו. בעקבות רוחות הסערה: בימים אלו היינו עדים לרוחות עזות שפקדו את האזור, הכל עף, חול בעיניים והרבה בלגאן, אנו אומרים מדי יום בתפילת שחרית בפסוקי דזמרה פסוק מהתהילים: "רוח סערה עושה דברו". ונשאלת השאלה מדוע רק על "הרוח" נאמר שהיא עושה דברו של הקב"ה, וכי השמש והירח לא עושי דברו? וכי ההרים וכל גבעות עץ פרי וכל ארזים לא עושי דברו? התשובה היא: בכל הנזכרים יש לנו קצת הבנה מה התועלת שיש בהם בקיומם, אבל על הרוח נדמה שהכל מיותר "סתם רוח", ולכך בא הכתוב לומר "רוח סערה עושה דברו"! אין כאן כל חוסר תאום או חוסר שליטה, הכל בדיוק לפי הציווי, כל גרגיר חול שעף, כל עלה שנידף, הכל עם חשבון מדוקדק, גם אם לא רואים למה ולא יודעים בשביל מה. 03-5017702 מתקשרים ומרוויחים סוכנות הביטוח המובילה לשומרי תורה המרכז הארצי לביטוח רכב ביטוח רכב . דירה . עסק חיים . פנסיה . משכנתא קדמי ביטוחים ר' קדמי בתפילה בבית הכנסת העתיק ברומא

עלון מחנה אפרים פרשת חיי שרה תשע"ז מספר 160 - הרב אפרים שרבני

בס"ד

בס"ד יוצא לאור ע"י כולל אברכים בראשות מו"ר הרב אפרים שרבני שליט"א

גליון מס' 160

כ"ה חשון תשע"ז

העלון טעון גניזה | נא לא לקרוא בשעת התפילה

לקבלת העלון במייל: M_efrim@walla.co.il

העלון מוקדש לע"נ מורנו ורבנו עטרת ראשנו, רבם

ואביהם של כל ישראל, מרן ר' עובדיה בן גורג'יה זצוק"ל

פרשת חיי שרה

1

רק לתת

הדלקת נרות: 16:21 עלות השחר: 05:08

לנוהגים 40 דק': 16:01 נץ החמה: 06:153/4

סוזק"ש מג"א: 08:17 יציאת השבת: 17:12

סוזק"ש גר"א: 08:48 יציאת השבת )ר"ת(: 17:45

השעות לפי זמני ירושלים שבת שלום!

התורה מספרת על אליעזר עבד אברהם שיוצא לחפש כלה ליצחק

אבינו. הוא מבקש מהקב"ה כלה שיש לה לב לעמוד ולחלק כוסות

שתייה לצוות שלם של אנשים, וכן לשיירה שלימה של גמלים מבלי

לחשוב פעמיים. "הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה' לְבֶן אֲדֹנִי"- רק כלה כזאת

תכנס לבית שלנו, כלה שכל כולה חסד, שכל כולה לתת, רק אחת כזו

יכולה להמשיך את עם ישראל, רק דרכה יעבור העם היהודי.

"כִי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה"- הקב"ה מבקש תבנו לי עולם של חסד,

אני רוצה עולם יפה. משל למה הדבר דומה, לכסא שהיו לו ארבע

רגליים, אך כיוון שאחת מרגליו הייתה קצרה היה הכסא מתנדנד. מה

עשה בעל הבית? נטל אבן והניחה תחת אותה הרגל והיה הכסא עומד.

אומר המדרש, הסיפור הזה הוא על הקב"ה, "מלמד, שכסא של מעלה

היה מתנדנד"- הקב"ה לא היה יושב בנוח, לא טוב לו, "עד שבא הקב"ה

וסמכו"- הקב"ה מצא אבן והניחה תחת אותה הרגל והיה הכסא עומד.

ושואל המדרש, ובמה סמכו? עונה המדרש, סמכו הקב"ה בחסד. זו

האבן שמחזיקה לקב"ה את הכסא, אבן של חסד. כשיש חסד, כשיש

לב, הקב"ה יושב בנוח, טוב לו בעולם.

כשניגש עולה חדש אל הרב החזון איש זצ"ל ותינה לפניו את צערו, היה

החזון איש מקשיב ומייעץ, מקשיב ומפייס, מקשיב ומתייחס. לאחר

כמה שעות, כשסיים אותו יהודי לדבר ואחר שפרק את לבו, הוציא צ'ק,

רשם בו סך מכובד ואמר לרב: "הרב, זה שלך, זה הכרת הטוב ממני על

כל תשומת הלב והקשב הרב שהרב העניק לי". אמר לו הרב: "מחילה

ממך, אך אני לא מקבל כסף". תמה היהודי ושאל: "רגע, אם הרב לא

לוקח כסף, אז ממה הרב מתפרנס? ממה הרב חי?". ענה לו הרב: "אני

חי מלעשות טוב ליהודים, מזה אני חי". קוראים יקרים, שתזכרו, בגלל

אנשים כאלו הקב"ה יושב בנוח, בגללם יש לו כסא לשבת. ומספרים

על החזון איש, שכמה ימים לפני הסתלקותו מן העולם, הגיע הרופא

הפרטי שלו, ד"ר משה המר, וערך לו סדרת בדיקות. לאחר בדיקה

מקיפה, הודיע הד"ר שיש הפרעה קשה בתפקוד הלב של הרב,

שהרב מוגדר כפיקוח נפש ויש לעצור את קבלת הקהל מידית,

כיוון שהלב של הרב זקוק למנוחה מוחלטת. גיסו של הרב,

הרב גריינמן, מיד סגר את הדלת ותלה שלט על הדלת, שעקב

חולשתו של הרב אין קבלת קהל. החזון איש היה שרוע על

המטה וחלוש מאוד, אך כשראה את הדלת נסגרת, אמר בקול

חלוש: "תפתח בבקשה את הדלת". אמר לו הרב גריינמן:

"כבוד הרב, איך אפשר בשעה כזו לקבל קהל? זוהי סכנה של

ממש!". אמר לו הרב בקול חלוש: "וכי האנשים האלה באים

לתענוג? הם באים לבקש נחמה, הם צריכים עזרה ואתה רוצה

לסגור עליהם את הדלת?! בשבילי, אני מבקש, תפתח להם בבקשה".

איי איי זה היה חזון איש, גם את הנשימות האחרונות שלו הוא חילק

לעולם, הוא לא השאיר לעצמו אפילו כמה דקות לנשום בשקט. אומר

הרב גריינמן: "החזון איש נפטר על המטה כשהוא מקבל קהל". עד הרגע

האחרון, עד השנייה האחרונה לתת, עד הרגע האחרון לנשום חסד.

וכמה הוא היה נאה דורש נאה מקיים, הוא כותב באגרות שלו, ומיהו

היהודי יקר הנפש? מיהו היהודי השלם? "הוא היהודי שהיפגשות עם

רעהו היא לו חדוות הלב"- שהוא רואה יהודי זה עושה לו טוב- זה יהודי

שלם. "ואין כאב אצלו ככאב של פגיעה בכבוד חבירו, או שחיסר מרעהו

חסד"- זה יקיר נפש, יהודי שהשמחה שלו לא יכולה להיות שלימה

בזמן שחבר שלו חולה, או שחברו עדיין רווק ולא מצא את השידוך שלו,

זה היהודי יקיר הנפש, אחד שצובט אותו אולי הוא לא נותן מספיק

לאחרים. וכמו שמספרים על הרב מטשעבין, שנסע פעם במכוניתו עם

הנכד שלו שישב מאחורה. ובאמצע הנסיעה הבחין הנהג באדם שחיפש

'טרמפ' ורצה לעצור לו כדי לאספו. הנכד שישב

מאחורה אמר: "אוף, יהיה כאן צפוף עכשיו". מיד הסתובב הרב

מטשעבין אל נכדו ואמר לו: "אני מעולם לא האמנתי שיהיה לי נכד

שיוציא משפט כזה מהפה שלו, שמישהו יעמוד בתחנה והוא יגיד

צפוף!"- זה יהודי שלם! אחד שלעולם לא צפוף לו, זה אדם גדול.

התורה הקדושה לא תעניק לשום בריה את התואר 'גדול' אלא רק למי

שיש לו לב גדול. הקב"ה ישתבח שמו נקרא גדול, הא-ל 'הַגָּדוֹל', כיוון

שמרבה להיטיב. אברהם אבינו נקרא: "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים", למה?

כי התורה מעידה עליו: "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע", 'אשל' הוא ראשי

תיבות- אכילה, שתייה, לוויה, הוא היחיד שפתח גמ"ח של אכילה

ושתייה והיה מלווה אותם לבית, הוא היה חי רק כדי לעשות לאנשים

טוב, עליו התורה מעידה זה אדם גדול. גם האשה השונמית שאירחה

את אלישע הנביא בביתה, אשה שהכניסה אברך אצלה לבית ודאגה לו

לכל, התורה כותבת עליה: "וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה". גם אחד הטעמים ששבת

הגדול, שבת שלפני פסח, נקראת בשם זה, הוא משום שמחלקים בה

'קמחא דפיסחא'- שבת שדואגת לעניים היא שבת גדולה. הקב"ה רוצה

אנשים גדולים, הקב"ה צריך אנשים גדולים.

מספרים על אשה אחת שתקפו אותה צירי לידה ובעלה הזמין מיד

אמבולנס. כשהגיעו הצוות הרפואי, הבעל קיבל דום לב, הצוות הרפואי

ניסה להחיותו, אך ללא הועיל, הבעל נפטר במקום ואת האלמנה

הטריה המסכנה הובילו לחדר לידה. השברון היה גדול, בא ילד והלך

אבא. הדמעות לא הפסיקו לרדת. יום לפני הברית, אמרה היולדת שהיא

רוצה לקרוא את שמו של הבן על שם האבא. היו קצת מבני המשפחה

שחששו מכך, כיוון שהאב נפטר בצורה טראגית כזאת, ומיד יצרו קשר

עם הגאון ר' שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל לשאלו בדבר. כשהרב שמע את

השאלה בטלפון, הוא שתק ולא ענה, אלא בכה. כשנרגע הרב, הוא אמר

להם: "תמתינו לי אני כבר מגיע". הוא נכנס לבית האלמנה והתחיל

לבכות. שהפסיק, הוא אמר לאלמנה: "יש לי שני דברים לומר לך. אחד,

שאת תקראי את השם של הילד על שם אביו, זה יעשה נחת רוח

גדול לנפטר. והדבר השני, אני יודע שלילד הזה לא יהיה אבא,

אז באתי להגיד לך שמהיום אני אהיה אבא שלו, מהמטרנה

שהוא צריך עד החתונה שלו וקניית דירה, הכל יעבור דרכי".

וכך היה, הרב אוירבאך זצ"ל חיתן את הילד הזה, הוא גם דאג

למצוא לאלמנה חתן, הוא ליוה אותו בכל פרק בחיים שלו-

באירוסין, בחתונה, בקניית הדירה, אבא אמיתי. זה שהוא לא

הכיר אותה, זה לא עצר אותו מלהיות אבא של הילד שלה- אלו

אנשים גדולים, אנשים שחיים מלעשות טוב ליהודים, בגללם

הקב"ה יכול לשבת קצת בנוח, בגללם היה שווה לו לייסד עולם

כדי לראות את התמונות האלו.

אמר ר' משה ליב מסאסוב זצ"ל: "אני לא הייתי יודע אהבת ישראל

מה היא, עד שפעם אחת ראיתי שיכור שאומר לחבירו: "אתה אוהב

אותי?". ענה לו חבירו: "בטח שאני אוהב אותך, איזו שאלה?!". אמר לו

השיכור: "אתה יודע מה חסר לי?". אמר לו חבירו: "לא, מה חסר לך?".

השיב לו: "אם אתה לא יודע מה חסר לי, איך אתה אומר שאתה אוהב

אותי?". אם אתה לא יודע מה אנשים עוברים, אתה לא אוהב ישראל,

שתזכור, אם אתה לא חושב לתת כתף ולהטות שכם, זה לא יהדות.

שאלו אותי שבוע שעבר כמה בחורים מה לקבל עלינו, אמרתי להם,

תמצאו בחור רווק שמתעכב לו השידוך ותקבלו עליכם לא להפסיק

להתפלל עליו עד שיתחתן, בזה אתם תתחילו להיות אנשים טובים,

להיות אנשים עם לב.

יה"ר באמת שנזכה לדאוג לאחרים, שנזכה באמת להגדיל את הלב

שלנו, לנשום חסד, שנזכה לדעת שהאדם לא נברא בעולם אלא להיטיב

לאחרים, שנזכה להיות יהודים טובים. אכי"ר. אשריכם ישראל. שבת

שלום עם ישראל! אפרים שרבני.

לפני הגאון ר' יצחק זילברשטיין, הגיע אדם עם בעיות בשלום בית. לאחר

בירור, נמצא שהאיש אינו מכבד את אשתו כראוי, הוא מסכים לעצמו

'להקטין' אותה ואף עושה כן בפני הילדים. "לפני הכל ברצוני לספר

לך משהו", פתח הרב וסיפר על יהודי עשיר המתגורר בוילה עם שלשה

מפלסים שאת אביו שלח – לאחר 'כבוד' – לבית זקנים. "שאלתי אותו,

מדוע אינך מביא את אביך אל הבית המפואר שנתן לך הקב"ה, הרי יש

לך כל כך הרבה חדרים?!". ואז פנה הרב זילברשטיין אל אותו אחד שלא

כיבד את אשתו ואמר: "אתה יודע מה אותו אחד השיב לי? הוא אמר:

"נכון, הקב"ה נתן לי בית עם הרבה חדרים, אבל אני מעדיף להכניס

אנשים זרים רק לא את אבא שלי. אתה יודע למה? מפני שהוא תמיד

פגע באמא שלי, תמיד ראינו כיצד היה כועס ומבזה ופוגע בה, לא מגיע

לו שאני אכניס אותו!" ". ואז סיים את הרב את המוסר החשוב: "אדם

שיזלזל באשתו, בפרט בעיני ילדיו, הילדים שלו לא ישכחו לו את זה לנצח,

ואז הקב"ה יגלגל לו כגמולו, שאף הוא יצטרך לילדיו, ואילו הם יפנו לו

עורף".

סיפור קיצוני סיפר הרב, אך המסר בצידו ברור וממנו ניתן להפיק את

המוסר והלקח הגדול- עד כמה יכול להשפיע שלום הבית על חינוך הילדים.

הילדים יושבים בסלון ושומעים את האב והאם מתווכחים )ובפרט אם זה

קורה לעיתים קרובות(, נפשם אינה כנפשנו ועם נפשם העדינה והטהורה

קשה להם מאד להתמודד למול המצבים שהם רואים את ההורים במצב

של מתח, הם מרגישים מאוימים וחסרי ובטחון והדבר מעמיד אותם

למול התמודדות שעלולה בהחלט לגרום להם נזק רב בעתיד. ולכן עלינו

ההורים לדעת, שחינוך ילדים ושלום בית 'זו עסקת חבילה', מי שלא

יהיה לו שלום בית, קשה מאד שהילדים שלו יהיו מוצלחים ובריאים

בנפשם, המחשבה ש- 'אם אנחנו לא מסתדרים זה לא סותר שהילדים

שלנו יצאו מחונכים\שמחים\יראי שמים' מוטעית ביסודה. וכששלום

הבית במצב רעוע, הראשונים להפגע מזה הם ילדיכם )ח"ו(! שמחתם של

הילדים ודרך עלייתם אינן קשורות במצב הכלכלי, הבריאותי, או בשאר

הבעיות האחרות שבבית )אם מתמודדים איתם בצורה נכונה ומנצלים

את המצב הקשה הנתון לאיחוד דווקא, בדרך של אמונה ובטחון בקב"ה

ולא ח"ו לשבירה(. מצינו די והותר בתים עניים מאד, או בתים שהיו

מלאים במחלות וקשיים שגידלו ילדים מאושרים, בריאים ושמחים! אלא

האווירה בבית, היא זו שמנתבת לאילו מקומות החיים יקחו את ילדיכם.

ילד שיגדל בבית שמרגיש בו 'כל רגע משהו פה הולך להתפרק', שהוא

מרגיש שאין מתחתיו קרקע יציבה שהוא יכול לעמוד עליה ]וכל שכן אם

שומע ח"ו איומים בגירושין וכדו', שכבר כתבנו בשיחות

קודמות, שאסור בשום צד שיהיה להוציא משפטים כאלו

מהפה ועל אחת כמה וכמה למול הילדים[, או שגודל באווירה שתמיד

שומע את ההורים מדברים בטונים מזלזלים זה לזו, או שתמיד יש לחץ

בבית ואווירה של 'בית משוגעים', או אפילו מבלי ללכת רחוק, מספיק

שהילד רואה שאמא ואבא שלו אינם מאוחדים, מסתדרים, אוהבים

ומנהלים מערכת יחסי אנוש מינימלית ואכפתית, יקח את זה איתו לכל

החיים והדבר ילווה אותו וישפיע עליו ]ורק הפסיכולוגים והמטפלים

יעידו על הנזקים הנגרמים מעברם של ילדים הסוחבים איתם את אווירת

הבית 'הישנה' והמשקעים מהילדות ואינם מצליחים להתנתק ממנה – אף

בלא להתכוון – עד לביתם ומשפחתם שהקימו לאחר זמן מרובה[.

ומאידך, בית שיש בו שלום, בית שההורים בו מאוחדים, שאמא לא 'זזה

מילימטר' בלי אבא, וכן אבא לא זז בלי אמא, הבית שמח, ריח הכבוד דבוק

בקירות וניכר תמיד באווירה, בלי צעקות ולחץ, בית שמנוהל רק בנחת! זו

היא חומת הברזל והארובה הגדולה ביותר לשמור על ילדינו. על הצדיק ר'

אברום אהרונוביץ' זצ"ל ואשתו מספרים, שתמימות הדעים וההרמוניה

המושלמת ששררו ביניהם היו לדבר מדהים. כשהייתה מתעוררת שאלה,

היה סדר קבוע, הילדים היו מגיעים לשמוע את דעת אמם הצדקת, האֵם

הייתה מורה להם כפי חכמתה ולאחר מכן היו הולכים הילדים לאמת

את דבריה אצל הרב זצוק"ל. ולפלא היה כיצד – באופן תמידי – הייתה

מכוונת דעתה בדיוק מוחלט לתשובת בעלה, לעולם היא לא פיספסה.

הילדים בגדלותם סיפרו עד כמה נתנה להם הרגשת הבית תחושה בריאה

של אמא ואבא מאוחדים ואוהבים.

וזו היא הדרך הטובה ביותר לשמור על ילדינו קרובים אלינו וקרובים

לקב"ה, דהיינו להראות לילדים שבית של תורה הוא בית שמח, בית של

ערכים וכבוד אמיתיים, בית שהשלום והשכינה שורים בו באופן קבוע!

ואם לא נעשה זאת, אם הילד לא ירגיש במאת האחוזים שאבא ואמא

נבדלים מאד משאר בני האדם הרחוקים מתורה ומצוות, שכאן יש משהו

אחר, טוב וטהור יותר, הוא יחיה בהרגשה של 'אין לי מה לחפש פה...

כנראה שזה לא כזו מציאה'. ובדבר זה קשה מאד לעשות 'הצגות' ואם

לא נחיה את הדברים בצורה הנ"ל ולא נשקיע את כוחנו בשלום והאווירה

של הבית, קרוב לוודאי שהילדים ירגישו, אי אפשר לרמות אותם )גם אם

נראה לנו שכן, הם קולטים הכל גם בגיל צעיר מאד. ומכל מקום וודאי

שלפחות את מה שאפשר נחסוך מהם והרע במיעוטו עדיף(. ה' יזכנו

שנשמור על שלום ביתנו ועל ילדינו תמיד. אכי"ר! שבת שלום ומבורך!

התורה השבוע תסכם לנו את כל מסכת החיים של אמא שרה: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי

שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה"- מסכת חיים

לא פשוטה עברה על אמנו הצדקת. המתנה של תשעים שנה במחלקות

פוריות )לא שנה וגם לא עשר שנים- 90 שנה שלמות היא שומעת

מהרופאים 'אין סיכוי'(, לקיחתה מבעלה לבית פרעה ומאוחר יותר לבית

אבימלך, טלטול מביתה ממקום למקום וניסיונות פרנסה קשים )'ויהיה

רעב בארץ' בניסיון לך לך(, לאחר מכן מכניסה את צרתה לתוך ביתה

וצריכה לסבול שבעלה בחיק אישה אחרת- השפחה שלה, ועוד שילדה

לו הגר את ישמעאל ואף הסכימה לעצמה לזלזל בה ולבסוף גם נפטרה

באופן טרגי ביותר, שנתבשרה שאברהם הלך לשחוט את יצחק. בקיצור,

"כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ"- אין תחום בחיים ששרה אמנו לא חוותה

ניסיונות, ניסיון בא וניסיון הולך.

ולכאורה, היה זה המתכון הגדול ביותר לחיות חיים של עצב ויגון, מרמור

וצער שיכלו לאפוף אותה, תחושות קשות של חוסר מנוחה נפשית ורצון

לזעוק 'עד מתי?!', אבל לא! באה התורה במשפט אחד ומגלה לנו בדיוק

הפוך, מפרשים רבותינו )רש"י במקום( את הפסוק הנ"ל: "כולם שווים

לטובה"- ומבאר הרב 'שפת אמת': "מלמד, ששרה קיבלה בתמימות

ובאהבה מה שעבר עליה כל ימי חייה"- השמחה של שרה אמנו אינה

תלויה במאורעות העוברים עליה, כל יום – ללא יוצא מן הכלל – הוא

שמחה ולא משנה מה עבר עליה היום. שטוב, היא מודה לקב"ה ושמחה

על הטוב. רגע, ומה אם לא טוב? אומר ה'שפת אמת', שלא טוב זה מושג

שיהודי חייב להוציא מאוצר המילים שלו! אין דבר כזה אצל הקב"ה

לא טוב, יש 'לא נוח', 'לא נעים', יש 'קשה', יש 'מעייף', אלו מושגים

נכונים, אבל לא טוב?! הקב"ה עושה רק מה שטוב עבור הנשמה שלי גם

אם אני לא מבינה את זה! את זה שרה יודעת! שרה אמנו אינה מפחדת

מהתמודדות, היא מסתכלת לחיים בעיניים וכל גל וגל שהקב"ה שולח

אליה, היא עומדת בו בגבורה ושום קושי לא מוריד לה את החיוך מהפנים!

שרה יודעת, שהשמחה של האדם אינה תלויה במאורעות החיים, אלא

תלויה בקשר שלו עם בורא עולם... היא יודעת, שישנם אנשים שיושבים

על מי מנוחות והם המסכנים והעצובים ביותר, למה? כי הם רחוקים ממי

שהשמחה שייכת לו! ומאידך, ישנם שעוברים ניסיונות גדולים, אבל הם

שמחים ומאושרים... וזה מפני שהם קרובים למי "שעֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ",

למי שיכול באמת לתת שמחה! היא יכלה לעמוד ולשאול הרבה שאלות

את הקב"ה, למה אני? יש לי כיסוי ראש, אני צנועה מכף רגל ועד ראש,

בעלת חסד ועוד ועוד, אז למה דווקא לי?! אבל בכל זאת היא

קבלה את מאורעות החיים בשוויון נפש והבינה שהקב"ה יודע בדיוק מה

הוא עושה!

ואם נעקוב אישה יקרה אחר 'המסלול' של שרה אמנו, נבחין, שכל ניסיון

הסתיים ב'סוף טוב', תמיד החליף אור גדול את החושך. הרעב הפך ל-

"וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל", השנים של הבדידות ללא ילד הסתיימו

ב- "וה' פָּקַד אֶת שָׂרָה", גם הבעיות עם הגר נגמרו ב- "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר

אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָֽרַע". שרה זוכה לראות

בישועתו של הקב"ה, על כל ניסיון היא קיבלה 'פיצויים' וזה דווקא בגלל

זה, כי אומרים רבותינו: 'סמא דיסורי קבולי'- דהיינו, שאין תרופה כנגד

הקשיים והבעיות כמו לקבלם בשמחה ובאמונה! וכמו שמסופר על בתו

של הצדיק ר' מאיר מפרימשלאן, שחלתה בחג הסוכות, וכשהגיע יום

שמחת תורה הייתה ממש על ערש דווי. כאשר שמח הצדיק בשעת ההקפות

כמנהגו, נכנסו אליו החסידים ובקשו שיטכס עצה בדבר ישועה ורחמים

לבתו. נכנס הצדיק לחדרה וראה שהיא בדקות האחרונות של חייה, נשא

עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם, צווית לתקוע בראש השנה ומאיר

תקע, צווית להתענות ביום הכפורים ומאיר התענה, צווית לשבת בסוכה

בחג ומאיר ישב, צווית לשמוח בשמחת תורה ומאיר שמח. והנה, עשית

את בתו של מאיר חולה מאוד ומאיר צריך לקבל את הדבר בשמחה, כי

חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ולכן מקבל מאיר גם

את זאת בשמחה, אבל ריבונו של עולם, הרי הלכה מפורשת היא: "אין

מערבים שמחה בשמחה" ואיך אוכל לשמוח גם במות בתי וגם בשמחת

תורה ביחד!?". משאמר כך, נתמלא מיד רחמים הקב"ה על הבת ומיד

החלה הבת להזיע והתרפאה- שאדם מקבל את הניסיון במלואו הישועה

אינה מאחרת מלהגיע!

לכן אישה יקרה, 'צאי לך בעקבי הצאן' ותזכרי תמיד, עבודת האמונה

היא משימה קשה מאד, אבל לחיות בלי אמונה, להיות רחוקה, זה הרבה

יותר קשה, הרבה יותר קשה להתמודד לבד, הרבה יותר קשה 'לסחוב' את

החיים ואת הקשיים לבד... ומי שלא תיקח את המשימה הזו ברצינות,

הסיכוי שלה להיות מאושרת רחוק מאד וליתר דיוק בלתי אפשרי! לא

בכדי עברה שרה את כל הניסיונות הללו, בפרנסה, בילדים, בשלום בית,

בגלויות, כל זה כדי שנשאב כוח ונדבק באמותינו הצדקניות ע"ה. ובע"ה

נזכה שזכות אמנו הצדקת תגן עלינו, אכי"ר. שבת שלום ומבורך!

לקבל באהבה

הנהגות עפ"י התורה לגבר ולאישה: אמא + אבא + שלום בית = ילדים מוצלחים!

הנהגות עפ"י התורה לאישה:

לקבלת העלון במייל M_efrim@walla.co.il 2

לאור הביקוש הרב לדיסקים של כבוד הרב שליט"א,

יצאו בע"ה דיסקים רבים מכל הזמנים! כל המעוניין

לקבל דיסקים אלו בחינם! עד הבית! יצור קשר עדי 055-6777655

חיים 055-6777644

לעולם לא נשכח את השבת הירושלמית המרוממת שעברה עלינו.

הרובע היהודי בעיר העתיקה, הכותל המערבי, התפילות, הקדושה,

האווירה. במוצאי שבת חשנו צניחה אדירה. רצינו להישאר עוד ועוד.

התארגנו בכבדות, מתכוננים לשוב אל עיירת הספר הלא רחוקה שלנו,

ואז קיבלנו את הטפלון הגורלי. "שרה'לה? אולי כדי שלא תחזרו הביתה

בינתיים?". "מה?" לא הבנתי. זו הייתה רוחל'ה, אחותי הגדולה. "תשמעי

לי, כדאי שתמשיכו את הטיול כמה שעות נוספות. אולי תקפצי לחמותך,

מה דעתך?". "רוחל'ה. תאמרי לי מיד מה קרה". "תקשיבי, זה לא ממש

נורא, תמיד יכול להיות גרוע יותר ואין נפגעים, זה העיקר. ניסי ניסים".

"רוחל'ה. מה קרה, והרגע!!!". "הבית שלכם נשרף". כך בדיוק קלטנו

את הבשורה: אבא, אמא ועשרה ילדים בעשרה גילאים. הפתאומיות,

הידיעה שאין לאן לחזור, המחשבה על אלפי הפרטים שמכיל ביתנו- כל

אלו הממו אותנו בלי יכולת לדבר. אנחנו גרים בקומה שלישית בבית

מגורים עליז. כבר בתחילת השבוע ביררה שכנה המתגוררת ברחוב אם

דירתנו פנויה לשבת. ביום רביעי הודיעה לי ידידתי מן הרובע, שמרבה

להזמין אותנו, שהשבת- אין לי יותר סיבה לא לבוא. יש להם דירה ריקה

מול הכותל ומצפה לנו שבת נפלאה. החלטנו לתת את הסכמתנו וכולם

חגגו, כולל השכנה שמיהרה להזמין ארבעה)!( זוגות לכבוד שבת. ארבעת

הזוגות התפרשו בביתנו בטוב ובנעימים. הכנו להם מגש עמוס נרות בחדר

האורחים ושלוש נשים הדליקו בו בשמחה. הרביעית החליטה לקחת את

הנרות אל החדר שלה )חדר הבנות שלנו( והניחה אותם על כוננית ספריית

העץ של הבנות. אחר כך נעזב הבית לטובת בית ההורים. לעולם לא נדע

איך בדיוק התלקחה האש. האם היה זה וילון שנתפס, גץ בודד שהתלקח,

או שמא הייתה זו שלהבת של רוח שחדרה מהחלון הפתוח. כך או אחרת,

אש חיה דלקה בחדר הבנות בליל שבת באין מפריע. הייתה זו שבת חמה

במיוחד וסעודות השבת נאכלו בחדרים ממוזגים וסגורים. כך לא הבחין

איש באש המתלקחת. אחת השכנות ירדה להביא את העגלה של התינוק

שנשכחה ברחוב ונעצרה מול החלון המהבהב שלנו. עוד רגע ושניים והיא

קלטה: הבית של ברגופן עולה בלהבות. זו הייתה סכנת נפשות ודאית,

ולאחר בירור הלכתי קצר חייג השכן 102 והזמין את שירותי מכבי האש.

בתוך שניות התרוקן הבניין מדייריו. הכבאים הורו לכל משפחה למנות את

יקיריה ולבדוק האם יש אורח שנשכח חלילה. בינתיים היה ביתנו הולך

ונאכל. "אז את כבר מבינה, שרה'לה? הכבאים אמרו שאין מה לעשות,

צריך לזרוק את כל הבית. את צריכה חדש, קולטת?". "מה חדש? מי

חדש?" אני זועקת, שוכחת מעשרה זוגות העיניים הנפערים מולי בזעזוע.

"אנחנו לא זוג צעיר, יש לנו עשרה ילדים ועשרים אלף דברים: בגדים,

נעליים, ספרים, אוספים, כלים, בובות, משחקים" אלוקים, איך אפשר

להתחיל מאפס באמצע החיים? "ה' יעזור, שרה'לה, נירתם כל המשפחה",

ממלמלת רוחל'ה בצער. השיחה מסתיימת. בינתיים מזרימים המארחים

שתייה וממתקים לילדים, לטשטש אותם. בעלי אוסף את הילדים אליו

ורוצה לשמוע אותם. "אבל למה, אבא? אנחנו נתנו את הבית לשבת,

זה היה חסד ועכשיו לא נשאר לנו בית". לעולם לא אשכח את הרגעים

המיוחדים האלו. אני מביטה במשפחתי היקרה ומודה לה' אלף פעמים

שנתן לי אותה. דקות ארוכות הסביר בעלי בנועם חזור ושנה, כי מחסד לא

מפסידים לעולם: "תזכרו ילדים, מחסד רק מרוויחים. אנחנו ניצלנו. זכות

החסד עמדה לנו ותעמוד לנצח. למה נשרף לנו הבית? איננו יודעים, אבל

אחרי חסדים, ילדים, אנחנו נמשיך לרדוף". בינתיים שולחת לנו חמותי

רכב. אנחנו נכנסים לתוכו ומגיעים אליה, הורים מבולבלים ועשרה ילדים

בלי כלום. חמותי מתקשרת לכל המכרות שלה באזור והאספקה מתחילה

לזרום. חולצות בכל המידות, מכנסיים טובים, נעליים, גרביים, כיפות,

בגדי שינה. הכל לעשרה ילדים והכל במחירי הקרן וחלק בחינם. באותם

רגעים עשינו אנחנו את דרכנו אל מה שנשאר מביתנו. חושך בחוץ, חשיכה

מבפנים. מערכת החשמל קרסה ואנחנו מתקשים לאמוד את הנזק. שני

חדרים נשרפו כליל כמעט. כל הבית נראה מפויח, אבל אולי בכל אופן

אפשר להציל... רק למחרת בבוקר, כשראינו את הבית באור יום, חשכו

עיננו. הבנתי שאחותי לא הגזימה, צריך לזרוק את כל הבית. עמדנו בתוך

מה שנותר, שואפים אל קרבנו עשן ופיח. רציתי לבכות. בעלי הביט סביבו

והעריך את הנזק בעשרות אלפי שקלים. בשלב זה כבר ידענו שהביטוח

לא ישלם שקל בגלל רשלנות. דקות ארוכות חלפו, ואז שמעתי את בעלי

לוחש. "אולי בכל אופן ננסה לעשות כאן משהו, מה את אומרת?". הבטתי

סביבי בייאוש ולא ידעתי מה לענות. זהו לא זמן לבדיחות... ואז זה

התחיל. עד היום אני מתרגשת עד דמעות כשאני נזכרת. היהודי הראשון

היה עסקן ואיש חסד. הוא עלה מתנשף אל הבית, כשממחטה על אפו. לא

דיבר מילה, שלף את הסלולארי והתקשר אל העירייה: "אנחנו צריכים

שני עובדי תחזוקה לאמוראים 10 דירה 12 . כן... כן... לפנות מה ששרוף

שם. לנקות כאן ולסייד. בדחיפות!". שני ערבים גברתנים מגיעים אל

הבית ומתחילים לפנות את הרהיטים השרופים. אחר כך הם מקלפים את

הפיח מן הקירות ומסיידים את הבית בלבן בוהק. אור בעיניים. היהודי

יקרות, עסוקות היקר הזה היה רק הסנונית הפותחת. מצעד השכנות

הגיע אחריו; נשים עד למעלה מראשן ביום יום של עבודה וילדים והן הגיעו

עם כל הלב. כל אחת לקחה איתה שתי מכונות של בגדים )מתוך הארונות

שלא נשרפו(. הבגדים היו מפויחים לגמרי והנשים היקרות הללו השתמשו

בכל חומרי הניקיון האפשריים, כולל סודה לשתייה בשפע וכיבסו כל

מכונה עשר)!!!( פעמים לפחות. את הבגדים הן השיבו צחים, מגוהצים

ומקופלים. נשים צדקניות!!! בקבוצת אחייניות וחברותיהן התוססות

חילקו ביניהן את הכלים הרבים שמכיל ביתנו. הכלים היו שחורים

ומפויחים הרבה יותר משולי הקדרה. הן התיזו מסירי שומנים בשפע,

אחר כך הדיחו וקרצפו, שפשפו ושטפו ושטפו ושטפו... עד שהשיבו לנו את

הכלים כולם חדשים כבעת קנייתם. אברכים מסורים לקחו על עצמם את

ארון הספרים הענק שלנו. כל ספר קודש נוקה באהבה חמש פעמים)!!!( דף

דף. מי כעמך ישראל. שכנה אחת קנתה ספרי קריאה חדשים לילדים. היא

הכירה את תולעי הקריאה וידעה עד כמה כואבת להם האבדה. בעל חנות

הספרים ששמע על השריפה הוסיף לה עוד ארבעה ספרים חדשים שיצאו

לאור, ומאוחר יותר שלח לנו ספרי לימוד בחינם. מישהו שלח, בעילום שם,

שלושה אלבומים מפוארים של מדבקות לשתיים מבנותיי. הילדות פשוט

קפצו מאושר. היה להן אוסף ענק שנשרף. יהודי מבוגר שיצא לפנסיה

הגיע בוקר אחד אל הבית והודיע שהוא אחראי על החלונות. התברר שזו

הייתה עבודתו והוא אמן ממש בתחום, מלבד עלות החומרים, לא עלתה

לנו העבודה הרבה. חנות המשחקים של עירנו סיפקה משלוח משחקים

חדשים וגם עריסה. אחד השכנים, חשמלאי במקצועו, הקים לנו מערכת

חשמל חדשה. שכנה אחת הודיעה שהיא מפנה חדר אחד בדירתה בעבור

כל החפצים שכבר נוקו, כדי שלא יתייפחו מחדש. שבועיים נדדו ילדיה אל

חדרים אחרים בצפיפות. ביום אחד הגיעו אל ביתנו חמישה בחורי ישיבה

אלמוניים, כשהם שואלים מה אפשר לנקות. לא ידענו מה לענות, אז הם

לא שאלו והתחילו פשוט לקרצף בלטות עשנות. בכל פעם שהתעייפנו, היה

מגיע צוות רענן חדש. פעם בנות סמינר, פעם שכן שהודיע שיש לו שעתיים

פנויות, ופעמים רבות בני משפחה מסורים. אני עובדת במשרד גדול, בעל

כמה שלוחות. ביום אחד אנחנו מקבלים עשרת אלפים שקל. התברר שכל

עובד תרם סכום לא גדול עבור משפחתנו, ביניהם רבים הרחוקים מתורה

ומצוות. יהודים רחמנים בני רחמנים. באחד הימים קישרו אותנו עם

משפחה שגם ביתה נשרף. הגענו לבקר אותם ונדהמנו מן הפאר וההדר.

הכל היה חדש ונוצץ, אבל בני הזוג היו שבורים לחלוטין. הם השקיעו

מיליון)!( שקלים למען הבית ושנה תמימה כמעט. הם היו מרוקנים פיזית

וכלכלית. באותם רגעים קלטנו את גודל החסד. לא נפלנו לבור של חובות

וקיצרנו את תהליך השיקום לשבועיים. רק שבועיים ימים. כל מי ששמע

לא האמין. אבל כך בדיוק זה היה. חזרנו לבית חדש, רצוף אהבה וחסד

ולבנו מתרונן ומודה. בעלי ערך סיום גדול ומסיבת הודיה והזמין את כל

הבונים של הבית. אין מילים לתאר את השמחה הגדולה שפרצה מלב

כולם למראה הבית החדש. כולם חשו, כי הבית הזה הוא הבית שלהם.

ציבור יקר, עם ישראל, רגעים ספורים לפני שהם מתחילים לבנות את

המשכן וכליו, עומד לפניהם משה רבנו ואומר להם את דבר ה': איך יבנה

המשכן, מאילו חומרים, כמה על כמה, מי יבנה אותו וכו'. ובעלי המוסר,

כשהם קוראים את הפרשה הם נעצרים באחד הפרטים שמוסר משה

ר' לעם: "וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה

וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ"- מי היו חלק

מהבנייה? בצלאל ואהליאב "וכל איש חכם לב". בצלאל ואהליאב בסדר,

אבל שואל המדרש, מי אלו 'חכמי הלב'? מה היה תפקידם בבנייה? עונה

המדרש, אני אגיד לך, אותם אנשים לא היו נמנים כחלק מהעובדים, הם

לא עשו ראיון עבודה, אלו אנשים שפשוט הגיעו למקום המשכן והתחילו

לעבוד, וכיוון שראה הקב"ה שהם רוצים ליתן מעצמם, נתן בליבם ה'

יתברך חכמה ובינה במלאכת המשכן. וכאן שואלים בעלי המוסר שאלה

קטנה וחשובה- למה? למה הקב"ה נתן בהם חכמה ובינה? למה הוא סייע

בידם? וכדרכם בקודש הם גם עונים וסוללים לנו נתיב חשוב בהנהגת ה'.

עונים רבותינו, הקב"ה נתן בהם חכמה, כי אדם שרוצה לתת, אדם שרוצה

לעזור ולתרום מעצמו לאחרים ולקב"ה, הקב"ה הראשון שיעזור לו בזה,

הוא הראשון שיושיט לו את היד! יהודים יקרים, הבית של הקב"ה לא

נבנה על ידי קבלן, שום חברת בנייה שבעולם לא יכולה להעמיד בית כזה,

גם את הזכות לזה לא מקבלים במכרז, כסף לא משחק כאן תפקיד, אלא

רק בנתינה, רק בעשייה של האחד למען השני, רק כשנצא מהעולם הפרטי

שלנו ונשתתף בעולמם של אחרים, יבנה בית המקדש, כי "עוֹלָם חֶסֶד

יִבָּנֶה"- רק עולם חסד! לא שום עולם אחר! גם בסיפורנו קראנו על עשרות

אנשים שבאו ותרמו לבית השרוף של משפחת 'בגרוף', כי הם הבינו שרק

ככה אפשר להפוך חורבה שרופה לבית חדש. אולי כבר אנחנו נבין, שרק

שעם ישראל בונה ביחד, רק שכל אחד תורם מעצמו למען השני, רק ככה

נצליח להפוך את השרידים של בית המקדש, "אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'

", לבית מקדש שלישי במהרה בימינו. ה' יזכנו! שבת שלום עם ישראל!

ביחד נסיר את הפיח נלקח מהחוברת

התורנית 'מרוה לצמא'

לקבלת העלון במייל M_efrim@walla.co.il 3

העלון מוקדש לרפואת: נהוראי בן ורד, ברוך בן נדרה, שושנה בת נרקיס, שושנה פלורנס שולמית בת רוזה, רפאל שלמה בן קלמנטין, חנה בת שמחה, אליהו בן חסיבה, חיה אליאם בת בתאל, הדס בת חנה, התינוקת אבישג

בת הדס, מאיר בן איז'ה, אברהם בן איז'ה, אנט חנה בת עישה, משה בן אסתר, עדי שרה חיה בת שולמית רחל, עליזה בת שרה, עוזי עזיז בן שוקריה, יואב עדיקה בן רחמה, אסתר בת חנה, אליה בן אודל, אורלי בת מרגוט, יוסף בן עליה,

טליה חנה בת מלכה הדסה, אסף בן ציונה, זוהרה אסתר בת אביגיל, לאה בת פרחה, לאה בת לולו, מרסל בת סלימה, יהונתן בן חן, תמר אליס בת קרן, שרה בת יהודית, אלון בן אסתר, מרים בת דניס, בת שבע בת חנה, רוז'ט בת אסתר.

העלון מוקדש לע"נ: הינרייטה חסיבה בת רבקה, שושנה בת נג'לה, שלמה חזקיה בן גבירה מרים, מאיר בן רחל, כרמלה בת כתון, יפה בת איז'ה, יונית בת זילפה, אסתר בת בכורה, אילנה בת יקוט, בת שבע בת חנה, שרה בת

חמשה חנה, אטי בת אנה, ירדנה בת תמר ושרה בת לטיפה, נאזה שלמה בת זילפה, אליה בן קרן אפרת, מרים איטח בת רחל, מטילדה בת שרה שריתה, עידן נחמן בן נידה, יעל בת שרית, ניסן בן מרל, אביעד בן תמר, אופיר בן

חמדה, שבתאי בן רבקה, אפרים בן חנה, רחמים בן מרים, ציון בן ברטה, משה בן מרים, מרדכי בן שרה, ברק בן נבונה, ישעי'הו בן חתון, שרה בת רחל, חביב בן שרה, יצחק בן סולטנה, שמעון בן רבקה, רוני בן זהבה, פורטונה מזל

בת גמילה יפה, אשר בן חנה, חסיבה בת רחמה, אריה כפיר בן אריאלה, מידן מימון בן אסתר, הרצל טוביה בן כפיה, יהודה דרורי בן בת שבע, עמית בת אירית, אסתר בת חנה ומאיר בן סימי, שרה בת פרידה, מאיר חי בן בתיה.

העלון מוקדש להצלחה ולזיווג הגון: אביתר בן רות, אלעד, אושר ואלחנן בני חנה, טליה בת שושנה, דוד בן מזל, יעקב בן שושנה, מוריה בת שושנה ויעל בת שושנה, מיטל בת שולה ומשה בן ציביה.

העלון מוקדש לזרע בר קיימא: שולמית בת איריס העלון מוקדש לחזרה בתשובה: אברהם בן רחל, אוהד בן רות.

שבת שלום לכל הקוראים הנפלאים. מכיוון שאנו נכנסים לימי החורף

הקרירים, רציתי לספר לכם על איזו תופעה 'מוזרה'. ליל שבת ישבתם

בסלון עם כוס תה קינמון ועלון ולפתע ראיתם איזשהו הבזק גדול כמו

של מצלמה. הייתם בטוחים שצילמו אתכם? אז זהו, זה לא זה... זהו לא

אחר מאשר ה"פלאש" האדיר שנשלח אלינו מהמצלמה של הקב"ה

ישתבח שמו לעד- הברק!

הברק נוצר בעקבות הצטברות של מטען חשמלי גדול מאוד )מעניין איך

הגיע לשם?( בתחתית ענני סערה בלבד. ובזמן ש'תחנת הכוח' שלנו, אותם

ענני סערה, מייצרת כמות גדולה של מטען חשמלי שלילי, היא חייבת

להתחיל 'למכור' את המוצר שלה, אז תהיו בטוחים שלא צילמו אתכם,

אלא זה פשוט 'יום מכירות'. לצערנו, רוב החוקרים טוענים, שהסיבה

הגורמת לברק איננה ידועה. שוטים שבעולם, היו קונים מסכת ברכות

בכמה פרוטות ופותחים דף נט בעמוד א, שם הגמרא אומרת )במילים

שלנו(: ועננים עולים בקרן מערבית ובאים מקרן דרומית ושתי העננים

מתחככים האחד כלפי חבירו ונפגשים, ומזה נוצר לו הברק.

לא בהכרח שהברק יפגע במקום הגבוה ביותר, אלא באזור בו האדמה

תשלח אות כדי למצוא את המטען החשמלי שנשלח מהענן. מה הכוונה?

כל ברק שנשלח מהענן מחפש לו 'שידוך'. האדמה שולחת אותות

ומחפשת דרך להיפגש עם המטען של הברק, ולאחר שנפגשו אות האדמה

ואות החשמל נוצר הברק!

לברק גם כן יש דרישות. הוא מחפש מקום 'נוח' לנחות. בד"כ האדמה

מבחינתו היא המקום הטוב ביותר לנחיתה. )קראתי איזה מאמר על

ברק שפגע בשטח שרעו בו פרות, ומחמת הפרסות שהיו ברגליהן- כולן

מתו. קרוב ל 2000- פרות מתו ממכת ברק קטנה. ת.נ.צ.ב.ה.( אמנם יש

עוד פיתוי אחד שהברק לא יכול לעמוד בו- מקום גבוה. הברק יחפש לו

איזה 'טרמפ', מישהו שיוליך את החשמל הרב שטמון בו ואותו הוא

ימצא במקומות גבוהים העשויים מחומר המוליך חשמל. ישנם

כמה עדויות מסביב לגלובוס על ברקים שפגעו במקומות

גבוהים, כמו מגדל אייפל שבצרפת, או בתחנת החלל של

נאס"א והסבו נזק עצום...

אז הבנו שיש פה זרם חשמלי, שאלתם את עצמכם פעם כמה

וואט יש בברק אחד? אתם יושבים? תחזיקו טוב. בכל ברק יש בין 20

ל 100- מיליון וואט!!! עוצמת הזרם שלו יכולה להגיע ל 150- אלף אמפר

)סתם כדי שנבין, בניין ממוצע מחזיק כ 80- אמפר(! בעקבות התפרצות

הברק, האוויר שסביבו מתחמם ויכול להגיע ל 27- אלף מעלות צלזיוס!

זהו? לא! ה'טאבון' הזה שעף מהברק, יוצר הבזק אור מרהיב ביופיו.

בכוחו של ברק אחד לספק חשמל לעיר שלימה לחודש שלם! את הברק

ניראה ממש לשבריר שנייה, כי כידוע לנו מהירות האור היא 300,000

ק"מ בשניה! )עוד נאריך בזה אם יגזור ה'(.

הברק מאוד אוהב להביא איתו חברים לחגיגה. אחד החברים הרציניים

שלו, הוא לא אחר מאשר ה"רעם". הרעם נוצר אף הוא בעקבות

התפרצות החום האדירה שנגרמת כתוצאה מהברק. החום האדיר

מתקרר במהירות האור, ומתוך כך נוצרים להם )ממש באורח פלא( גלי

קול ואלו הם הרעמים. הרבה אנשים פוחדים מהרעמים. תופעה זאת

נקראת "אסרופוביה". במקום להמציא שמות של מקררים, הבה נראה

את דברי הגמרא הקדושה: "אמר רבי אלכסנדרי, אמר רבי יהושע בן

לוי, לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומיות שבלב". נסביר. לפעמים

האדם זחה עליו דעתו, מי בחכמה, מי בעושר, מי ביופי, לכן מיד בא

הקב"ה ושולח לנו איתות קטן: בן שלי, אני מחכה לך בבית הכנסת,

בשיעור, בוא אליי, התגעגעתי לראות אותך מתנדנד עם הסטנדר. אחים

יקרים, שלמה המלך כותב במשלי: "אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק

תבונה", אשרינו שמצאנו את החכמה הענקית הזו, אך כל זה רק כדי

שנפיק דבר אחד... אין צור כאלוקינו! שבת שלום!

שאלה: החורף הגיע, ועמו שאלות הלכתיות מעניינות מאד , השבוע

בע"ה נברר מה יהיה דינה של אישה הרוצה ללבוש מעיל\נעלי בית\

ז'קט\מכנסיים מתחת לחצאית\פיג'מה וכל כיוצא באלו, שמיוחדים

בצורתם לשל גבר, כאשר ידוע בוודאי שכל כוונתה הוא רק כדי להגן על

עצמה מפני הקור? ומה יהיה הדין לגבר הרוצה לעשות כך?

תשובה: אמרה תורה )דברים כב(: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ

גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה". ובחינוך )תקמב(

הובאו שני טעמים לכך: א( כדי להרחיק מן הזימה. ב( כדי להרחיק כל

ענין של עבודה זרה, שמנהג זה מדרכם של עכו"ם הוא.

וזה לשון השולחן ערוך )יו"ד קפב סע"ה(: "לא תעדה אשה עדי האיש,

כגון שתשים בראשה מצנפת, או כובע, או תלבש שריון וכיוצא בו

)ממלבושי האיש לפי מנהג המקום ההוא(, או שתגלח ראשה כאיש.

ולא יעדה איש עדי אשה. הגה: ואפילו באחד מן הבגדים אסור, אף על

פי שניכרים בשאר בגדיהם שהוא איש או אשה )ב"י(. ]והוא ע"פ נזיר נט.

וכדעת ר"א בן יעקב והרמב"ם[.

אמנם כל זה דווקא שמתכוון להדמות לאישה, או האישה לאיש, כגון

שרוצים להתייפות בדבר זה, אך מצינו בפוסקים מחלוקת גדולה מה

יהיה הדין שעושים כן להגן מפני החמה, או מפני הגשמים וכנידון

שלנו. דהנה הבית חדש )קפב( כתב להתיר, וכ"כ הט"ז )קפב סק"ד(, וכן

דייק בשו"ת יביע אומר )ח"ו סי' יד אות ד( מדברי הש"ך. וכן בשו"ת שרידי

אש )יו"ד עמ' תסד( כתב: "שכיוון שהתורה גילתה לנו מפורשות טעם

האיסור משום תועבה, אין תועבה אלא במי שמתכוון להתייפות ולא

מפני הקור".

אמנם בס' יד הקטנה )רעט ע"ב( כתב, שמה בכך שאינו מתכוון, דהרי

הוי פסיק רישיא )שעושה מלאכה מותרת, וממילא נעשית מלאכה

אסורה(. וסיים: "ומה שנהגו הנשים להקל כשנוסעות בדרך בימי

הגשמים ללבוש מלבושים המיוחדים לאנשים, וכן בעת הקור, יש בזה

איסור תורה גמור, ואף שלפי דעת האחרונים יש להקל בזה, מ"מ יש

להחמיר" )ועי' מה שכתב ביבי"א )שם( ליישב דברי האחרונים(.

ולהלכה, העלה בשו"ת יביע אומר הנ"ל, שהמקילין

ללבוש בגדים מפני הצנה )הקור(, או מפני החמה

ואינן מתכוונות להדמות לאנשים, בוודאי שיש להן על

מה שיסמכו, מאחר שרבים וכן שלמים הסכימו לדעת

הב"ח, הט"ז והש"ך שמתירים בזה )ע"ש בתשובה, שהביא רבים מדברי הפוסקים

בנידון זה(.

אמנם לגבי גבר הרוצה ללבוש בגדי אישה להגן מפני הקור וכדו',אע'פ

שמעיקר הדין מי שמיקל יש לו על מה שיסמוך כמו שכתבנו לגבי אשה

מ'מ כתב הגאון בעל השדי חמד )מע' ל' עמ' 91 ( שהמחמיר בזה תבוא עליו

ברכה שהרי כתב בשו"ת לב חיים )פלאג'י ח"ג סי' כו'(: "עלול הדבר לגרום

לקלקולים גדולים בקדושה לגבר ולאישה שלובשים בגד זה, ולכן יש

להימנע מזה".

לגבי בגד שצורתו שווה בין לגבר בין לאישה: בגמרא )נדרים מט.( מסופר

על אשתו של רבי יהודה, שיצאה לשוק, קנתה צמר ועשתה ממנו

סרבל שישמש אותה ואת בעלה מחת העוני השורר בביתם. וכאשר

הייתה יוצאת לשוק, היא הייתה מתכסה בו, וכשהיה יוצא רבי יהודה

להתפלל, היה הופך אותו לצידו השני והיה מתכסה בו ומברך עליו

'ברוך שעטני מעיל', מכיוון שהיה חביב עליו ביותר, מפני שלא היה לו

אחר. ע"כ. ולכאורה, כיצד עשו כן? להיכן הלך לו איסור 'לא ילבש'?

אלא מכאן למדו הפוסקים, שכל בגד שצורתו שווה לגבר ולאישה )כמו

סוגי גופיות וכדו'( ואין ניכר בו ששייך דוקא לגבר או לאשה , אין בדבר

משום לא ילבש.

היוצא מכל האמור: אשה הרוצה ללבוש מעיל, או נעלי בית, או סוודר,

או מכנסיים המיוחדים לגבר )כמובן באופנים הצנועים- כגון מתחת

לחצאית, או לעת השינה בלבד וכדו'(, וודאי שיש לה על מה שתסמוך

והמחמירה בזה תבוא עליה הברכה. וכן לגבי גבר, אע"פ שיש לו על מה

שיסמוך, מצינו בו חומרה יתירה על האישה ולו טוב להיזהר יותר. אך

בוודאי שאישה הרוצה ללבוש בגדי גברים לנוי, או להפך, הדבר אסור

בהחלט ואפילו בביתה.

מכת ברק

מה עם הפיג'מה?

לקבלת העלון במייל M_efrim@walla.co.il 4

שכחתם את היין לקידוש ברכב וכבר נכנסה שבת? נשבר לכם הבקבוק בזמן שהרמתם את הסלים לבית?

מכל סיבה שלא תהיה ואין לכם יין לשבת התקשרו אלינו ונגיע עד פתח ביתכם

עם מיץ ענבים בכשרות מהודרת! 055-6605843 )לתושבי גילה בלבד(

גמ"ח קדיש ולימוד תורה לעילוי נשמת נפטרים

ידוע גודל מעלת לימוד התורה ואמירת קדיש לעילוי הנשמה. כל המכיר אדם שאין מי שיאמר עליו קדיש

יתקשר לפלא': 055-6700235 ואברך יאמר עליו קדיש למשך שנה ללא תשלום!

]נא להתקשר אחר השעה 17:00 , ניתן גם להשאיר הודעה קולית ונחזור אליכם בהקדם בעזרת השם[.

הקדמה: סימנים שלמים הוקדשו בשולחן ערוך לדרך שבה אדם חייב

לעמוד בתפילה לפני הקב"ה, חלקם ואף רובם דברים שבחובה ואף

פוגעים בהתקבלות התפילה לפני הקב"ה וחלקם עצות טובות וחומרות

)או דברים השנויים במחלוקת הפוסקים(, המהוות סיוע ועזר לקבלת

התפילה. לפניכם מבדק בעניינים אלו, כדי שנזכה לקיים ההלכה כדין

ולעשות רצון בוראנו ויתקבלו תפילותינו ברצון בע"ה.

כיצד צריכים להיות אבריו בשעת התפילה:

ראשו ועיניו: כתב בשולחן ערוך )צה, ב(: "צריך שיכוף ראשו מעט,

שיהיו עיניו למטה לארץ ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש ובלבו

יכווין למעלה לשמים". וכתב המשנה ברורה בשם ס' חסידים, שאותם

המגביהים ראשם בעת התפילה כלפי מעלה, המלאכים מלעיגים

עליהם. וכתבו האחרונים ע"פ דברי הזוהר הקדוש, שמי שאינו עוצם

עיניו בשעת תפילה, מקדים ובא אליו מלאך המוות ובצאת נפשו אינו

זוכה ורואה פני שכינה. ועל כן, יזהר מאד בדבר זה. ומהנכון להחמיר

גם שעומד סמוך לכותל ונותן עיניו למטה, אף שבאופן זה אינו מסיח

דעתו מתפילתו )עי' הלכה ברורה צה' סק"ו, שהאריך בזה והביא מן הפוסקים שס"ל,

שלדעת הרמב"ם מוכח, שרק אם מזדמן לפניו ציור וכה"ג יש חיוב לעצום עיניו ושיש מן

הפוסקים שס"ל, דהתלמוד שלנו פליג על דברי הזוהר. והאריך בזה והסיק כמסקנת הביאור

הלכה, שמהנכון להחמיר(. ומכל מקום הנותן עיניו בסידור אין חשש כלל.

רגליו: כתב השולחן ערוך )סי' צה סע' א(: "יכוון רגליו זה אצל זה בכיוון

כאילו אינם אלא אחד, להדמות למלאכים" ]ובבית יוסף הביא עוד טעם בשם

רבו המהר"י אבוהב, שהוא רמז שנסתלק ממנו התנועה לברוח ולא להשיג שום דבר מבלעדי

ה'. ובלבוש )סע' א( כתב, שזה מורה שעומד באימה ויראה והכנעה לפני בוראו יתברך[. ואף

נשים בכלל זה )תורת חיים סופר סע"ב(. ואם אינו יכול להצמיד רגליו ממש,

יקרבם כמה שיכול, ולכן חולה, או חלש, שקשה להם להצמיד רגליהם,

או שעלול לבטלם מהכוונה ולגרום לבלבול בתפילה, יקרבו אותם –

אם אפשר – כמה שיותר ואם אי אפשר לא יקרבו כלל )אגר"מ או"ח )ח"ה

סי' לח אות ו(. ופסק'ת )סי' צה או' א((. ולגבי שליח ציבור שאינו מצמיד רגליו,

אם מחמת שאינו יכול להצמיד- יש להניחו, אך אם מחמת שסובר

שהותר הדבר ואינו רוצה לשנות- אין להניחו להתפלל כך )אגר"מ שם(.

ידיו ]והאם צריך להניח ידיו על לבו[: עוד כתב השולחן ערוך )סע"ג(:

"מניח ידיו על לבו כפותין והימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו

באימה וביראה ובפחד ולא יניח ידיו על חלציו )מותניים(, מפני שהוא

דרך יוהרא )גאווה(" ]לדעת חכמי הסוד, יכניס אגודל יד ימין לתוך כף יד ימין ואגודל

כף שמאל לתוך כף יד שמאל[.

וכתב המשנה ברורה )סק"ו( ע"פ הבית יוסף, שזה הוא במקום

שנוהגים לעמוד כן לפני המלך, שמדברים עמו ושואלים

מאתו צרכיהם והכל כמנהג המקום. ויש שכתבו, שבזמנינו,

כיוון שבפני אנשים חשובים לא עומדים כך, אין צריך לנהוג כן אף

בשעת תפילת שמונה עשרה )מנהגי השולחן פנחסי )סי' צה עמ' עט( ע"פ המשנה

ברורה, אמנם בהלכ"ב לא הבין דברי המ"ב(. ומכל מקום, המחמיר להניח ידיו

על לבו באופן שאינו מבטל כוונתו תבוא עליו ברכה. וכן יש בני אדם

שקשה להם להתפלל באופן כזה, אלא מניחים ידיהם על הסטנדר ואין

כלל קבוע בזה, אלא כל אחד יעשה כפי מה שיוכל להתפלל )כ"כ בערוך

השולחן )סי' צא סע' ז'((. וכשאוחז סידור בידו: אם אפשר, יאחזנו בימין

ואת שמאל יניח על לבו )אליה רבה, הו"ד בהלכ"ב שם סק"ז(, ומכל מקום כתבו

הפוסקים, שאינו יפרוש ידיו למעלה בשעה שמתפלל ]כן הסיק בהלכה ברורה

שם[.

לשלב יד ימין בתוך יד שמאל: ובדרך אגב יש להביא מה שהביאו

הפוסקים ע"פ הזוהר הקדוש )ויקרא כד.(, שיש להיזהר מאד שלא לשלב

אצבעות יד ימין ואצבעות יד שמאל אלו באלו, משום שמוריד דין

על עצמו בזה, ואפילו שעושה כן בלא מתכוון. ובספרי האר"י ז"ל

ותלמידיו הזהירו על כך מאד לחבר ולשלב עשר אצבעותיו. ולכן יזהיר

בניו ואשתו בזה, ובייחוד יש להיזהר למי ששעתו דחוקה לו, כגון

חולה, ואם אירע לו כן, יש לו לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה )פסק"ת

צה אות ה. ע"ש(.

דרך העמדת גופו: יש שכתבו, שצריך להתנועע בתפילה לקיים הפסוק

"כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה". ויש שאמרו להפך, שאין לזוז בתפילה, שהוא

כעומד לפני מלך. והסכימו הפוסקים, שהכל לפי מה שהוא האדם,

שאם התנועה מעוררת לו הכוונה, יתפלל בתנועה ואם לאו, יתפלל ולא

ינוד. מכל מקום, גם אלו המתנועעים, לא יתנועעו בצורה משונה. וכן

לא יקח את ראשו לצד ימין, או שמאל והגוף עומד. וכן את הגוף לא

יקח ימינה ושמאלה. ויש אומרים, שבגוף אין צורך להקפיד בזה )עי'

פסק"ת והלכה ברורה שם. וילק"י סי' מח' סע"א(.

היוצא מכל האמור: ראשו: יהיה למטה )ולא למעלה(. עיניו: יעצום

עיניו ולא יפתחם, אלא אם מסתכל בסידור. רגליו: יצמידם אחת

לשניה ואם הוא חולה, או חלש שאינו יכול, ובפרט שיפגע לו בכוונת

התפילה, לא יצמידם ואם אפשר יצמידם זו לזו. גופו: יש אומרים

שיתנועע ויש אומרים שיעמוד בלי תזוזה והכל לפי הרגשת האדם

וכיצד יכול לכוון יותר, ומכל מקום תנועות מוזרות לא יעשה.

שאלה: מעשה בראובן ושמעון שהינם בעלי צימרים סמוכים זה לזה.

לפני החג הסוכות, כל אחד מהשניים פירסם את הצימר שלו להשכרה.

ראובן לא דאג להעמיד סוכה בצימר שלו, ולעומת זאת שמעון טרח

לבנות בחצר הצימר שלו סוכה מפוארת שתעמוד לרשות השוכרים.

ובכן, יהודי בשם יהודה ראה את מודעת הפרסום של ראובן, התקשר

וסגר עמו על שכירות הצימר למשך ימי החג. בערב החג הגיע יהודה עם

בני משפחתו לצימר והבחין שבעליו לא דאג לבנות בו סוכה התקשר

והתלונן בפניו "איך יתכן להשכיר צימר לימי החג בלי סוכה?!". ראובן

התנצל ואמר: "לא התחייבתי לבנות סוכה. אם אתה מעוניין בסוכה

תוכל לבנות לבד". המדובר היה כמה שעות לפני כניסת החג ולא היה

שייך כלל לבנות סוכה, אך לפתע הבחין יהודה, שבצימר הסמוך שנשאר

ריק, ישנה סוכה כשרה למהדרין ורחבת ידיים. אמר יהודה בליבו, הרי

ממילא הסוכה ריקה וגם בצימר לא נמצא איש, לעת עתה אכנס לאכול

ולישן בסוכת הצימר הסמוך. ביום טוב הראשון השתמשו יהודה ובני

משפחתו בסוכה, ולאחר שנותר הצימר ריק, המשיכו לשהות בסוכה

עד לתום ימי החג. והנה, נודע הדבר לשמעון ובא ותבע מיהודה תשלום

עבור השימוש בסוכתו. ונימקו עמו: "הרי טרחתי לבנות סוכה רק לשם

שכירות והפקת רווחים, ולכן עליך לשלם לי עבור השהות המושכת

בסוכה שלי 500 שקלים ליום, כחצי מדמי שכירות הצימר". האם

שמעון צודק?

תשובה: הנה הפרי מגדים )או"ח סי' תרמ א"א ס"ק טו( דן אודות מי

שבא בדרך וביקש להיכנס לסוכת חבירו ובעל הסוכה דורש ממנו ממון

רב עבור הכניסה לסוכתו. וכתב הפמ"ג, שאף על פי שמצוות סוכה היא

מצוות עשה חמורה, שביטולה בקום ועשה, בכל זאת, יתכן שאפילו

חומש מנכסיו אינו צריך לבזבז. וסיים, שיתן מעט כסף. ולכן, לפי דברי

הפמ"ג, אם יהודה היה מבקש משמעון בעל הסוכה להיכנס לסוכתו

והוא היה דורש הרבה כסף, היה יהודה צריך לתת לו מעט כסף. ולכן

יהודה לא צריך להביא 500 ₪ ליום, אלא יתן כסף מועט עבור השינה

ועבור הזמנים המועטים שהיה בסוכה.

הצימר והסוכה אין ללמוד ולדמות הלכה למעשה

מהנידונים הנ"ל!

חידת השבוע: לא ימהר לבוא לבית הכנסת וימהר לצאת, מתי?

החידה משבוע שעבר: אף שנמצא במקום טהור אסור לו להרהר בדברי תורה וכל שכן ללמוד.

תשובה: ט' באב )שו"ע סי' תקנד'(.

נלקח מספר 'בחוקותיך אשתעשע'

072-338-7000

בס"ד

מהיום אפשר

לקבוע עיתים לתורה

בכל מקום!!!

השיחות

לקול המחנה

ללא תשלום כלל!

מופק בס"ד ע"י כולל 'מחנה אפרים'

קול המחנה גילה, ירושלים

מאגר שיעורי תורה ענק

של כבוד הרב אפרים שרבני שליט"א דרך הטלפון!

וכן השיעור המרכזי של כבוד הרב ביום ראשון בשעה 20:20 בשידור חי )שלוחה 2(

עשרות אלפים כבר נכנסו! עשרות צמודים לטלפון כל יום! מה איתך?

בחן את עצמך- כיצד אני עומד\ת לפני בורא עולם?

לקבלת העלון במייל M_efrim@walla.co.il 5

בדיקה ומכירת תפילין ע"י סופר ירא שמים

ניתן לפנות ליעקב בן-ישי | 050-4119309

אמר ריש לקיש: כל המניח תפילין מאריך ימים

מתי בדקת את התפילין לאחרונה?

הודעה משמחת לציבור היקר!

ציבור יקר, להלן השיעורים הקבועים שמוסר כבוד הרב שליט"א במשך השבוע:

בכל יום ראשון, בביהכ"נ 'משכן משה', גילה ב', רח' האנפה 2, בשעה 20:00

בכל יום רביעי, בביהכ"נ 'משכן מאיר', רמות ב', רח' אהרון אשכולי 110 , בשעה 20:30

בכל יום חמישי, בביהכ"נ 'מוסאיוף', בשעה 15:30

בכל יום חמישי, בביהכ"נ 'יזדים', בשעה 17:20

בכל שבת, בביהכ"נ 'שערי ציון ספרא', גילה ב', רח' המרגלית, כחצי שעה לפני צאת השבת

הציבור הקדוש

מוזמן!

עזרת הנשים

פתוחה!

לקבלת העלון במייל M_efrim@walla.co.il 6