פרשת ויקהל מתוך הספר: "עלינו לשבח" מאת הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א
כל אחד מהחיילים הקוזאקים היכה את הסטייפלער על
ראשו
באחת הפגישות שלנו לפני האירוסין, סיפרה
הרבנית קניבסקי לאחותה, אמר המשודך שהוא רוצה לספר לי סיפור, וזאת כדי לדעת האם
אוכל להרגיש את החוויות הרוחניות הגדולות שעבר הוא-עצמו בעת המעשה. ומעשה שהיה כך
היה:
כפי שהינך יודעת, סיפר הסטייפלער, הייתי
מגוייס לצבא הרוסי. כאשר הגיעה השבת הראשונה שלי בצבא, ניגשתי אל המפקדים ואמרתי
להם בנוסח חד-משמעי: יהיה מה שיהיה, אני לא אחלל את השבת!
המפקדים נידהמו מהתעוזה של היהודי,
תפסוהו והביאוהו לפני המפקד הראשי שלהם, שאמר לו: האם אתה חושב שבצבא עושים מה
שרוצים? הרי הינך צריך להיענש באופן חמור רק בשל כך שהעזת להוציא את המילים הללו
מן הפה!
אבל, וכאן הפתיע המפקד את כל הנוכחים,
אני מוכן לאפשר לך לשמור את השבת, בתנאי אחד. כאן קטע אותו הסטייפלער בדבריו, ואמר
מיד שהוא מוכן לקבל עליו כל תנאי, העיקר שיאפשרו לו שלא לחלל שבת.
למשמע הדברים העלה המפקד חיוך שטני על
שפתיו, כמי שיודע איזה תנאי הוא הולך להשמיע עתה בפני היהודי. האם אתה לשמור שבת,
תצטרך לעבור בין שתי שורות של חיילים קוזאקים, וכל אחד יכה על ראשך בכת הרובה שלו.
אם תקיים את התנאי הזה, הינך רשאי לשמור את השבת שלכם.
צריך להדגיש ולומר שהחיילים הקוזאקים לא
היו "סתם" חיילים פולניים או רוסיים. אכזריותם הנוראה כלפי היהודים
הייתה לשם דבר, והפחד הגדול ביותר של כל יהודי היה להיתקל בחייל קוזאקי. והסטייפלער,
כמובן, אמר הן. הוא מוכן לקיים את התנאי. וכך עשה. החיילים הקוזאקים מצידם הבינו
איזו הזדמנות באה לפניהם, והיכו – כל אחד בתורו – את הסטייפלער מה ניצחת על ראשו.
וכאן פנה רבי יעקב-ישראל קניבסקי
למשודכת, העתידה להיות הרבנית הצדקנית שלו, ואמר לה: האם יש לך מושג לאיזו התעלות
הגעתי באותו זמן?! הדקות הללו ניחתות עליי בשל רצוני לשמור את השבת.
סיפרתי את הדבר לכמה
חברים שלי, המשיך וסיפר הסטייפלער, ושאלתי אותם האם הם מבינים את מידת העונג העצום
שהיה לי באותו זמן, והיה נראה לי שהם לא
ירדו כ"כ לעומק דבריי, ולא הצליחו להשתתף יחד עימי בחוויה הרוחנית הכבירה!
טעמה
הערב של הריבה התפרסם במהירות בכל רחבי העיר
כל נדיב לב (ל"ה כ"ב)
הגיע לאוזנינו מעשה על אברך בן תורה מעיר מסויימת, נדיב-לב מופלג, שהצליח
להגיע לדרגה גבוהה מאוד בקיום המצווה הגדולה של "לב אלמנה ארנין".
מרביץ תורה צעיר נפטר רח"ל באותה עיר, והותיר אחריו יתומים רכים.
אנשים רבים ניסו לסייע לאלמנה, בתחומים שונים, אבל מה שעשה אותו אברך ירושלמי,
ראוי לכל שבח. אפשר ללמוד ממעשה זה כיצד לבצע דברים בצורה יעילה, על ידי ראיית
המצב בעין פקחית.
האברך ההוא הבחין שהדבר המציק ביותר לאותה אלמנה הוא עניין הפרנסה.
בחיי חיותו של בעלה, לא יצאה האשה לעבודה, והסתפקה בהכנסות המועטות שהיו
מנת-חלקם. אבל, לאחר הפטירה, הבינה האלמנה שאין אפשרות להמשיך במצב שכזה, והחלה
לחפש עבודה כדי לפרנס את עולליה היתומים.
אותו אברך עליו אנו מדברים, היה "בעל מקצוע" לא רק בהבנת
הסוגיות שבהן עסק בכולל, אלא גם בייצור ריבה משובחת. מדי פעם – בעיקר בתקופות של
חגים ומועדים – היה עושה כמה צנצנות לבני ביתו, שהיו "מלקקים את
האצבעות" מטעמה הערב והמבושם של הריבה. מעולם לא ניצל האברך את הידע הזה
לפרנסתו.
אבל, כששמע על מצוקת הפרנסה של האלמנה, החליט לתרום ולרתום את עצמו כדי
להקל מעליה את עול החיים.
מה עשה? – שיגר את רעייתו לביתה של האלמנה, כדי שתודיע לה שהוא מוכן לייצר
עבורה את הריבה, והיא תמכור את הסחורה ותשווק אותה, "את צריכה לתת לי רק את
מחיר עלויות החומרים, ותו לא. אני אביא לך את הצנצנות ואת תמכרי אותם וכך תתפרנסי
בכבוד".
וידע אותו אברך מה שאמר. הפרנסה בכבוד, הייתה תרתי משמע. ראשית, טעמה הערב
של הריבה התפרסם במהירות בכל רחבי העיר ורבים הזמינו את הריבה מהאלמנה, שהצליחה
לפרנס בכך את בני ביתה, בכבוד.
אבל העיקר הוא, שבדרך זו הצליח האברך לספק לאלמנה את פרנסתה בכבוד, ולא
בדרך בזיון, דהיינו לא בדרך של איסוף כספים של ארגוני צדקה שונים, אלא פרנסה בדרך
של כבוד , באמצעות פתיחה של חנות לממכר ריבה.
נדמה שאין לנו את הכלים
לאמוד את זכויותיו האדירות של אברך זה. כי אם הפסוק "וכי ימוך אחיך ומטה ידו
עמך והחזקת בו" נאמר על כל אדם באשר-הוא, על אחת כמה וכמה כשמדובר באלמנה. מה
שנותר לנו זה רק לקנא בו בקנאת סופרים, וללכת בדרכיו ולחפש כל אפשרות על מנת לסייע
לאלמנות וליתומים בדרך של כבוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה