פרשת אמור: מעשה השר עם היהודי (מתוך נפלאים מעשיך)

פרשת אמור: ממעשה  השר עם היהודי  מתוך נפלאים מעשיך (בן איש חי)

" לֹא-יקרחה (יִקְרְחוּ) קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ; וּבִבְשָׂרָם--לֹא יִשְׂרְטוּ, שָׂרָטֶת"

מעשה אחד על דרך המוסר והוא שר אחד גדול שכר יהודי אצלו לשרת על שלחנו ימים ולילות, עד משך שבע שנים, ונתן לו שכרו בתורת מוקדם, ופרע חובותיו בזה, והיה היהודי ההוא דרכו לגלח הפאות והזקן. ויהי ביום הראשון אשר עמד לפניו לשרתו, שאל השר ליהודי,  למה תגלח זקנך שצמח מאיליו בידי שמים, ויאמר ראוי לגלחו, מפני שלא היה בגופו בעת שנולד, אלא נתחדש בגופו אחרי זה, על כן דומה ליבלת שנתחדשה בבשר הגוף שראוי לחתכה ולהשליכה, כי אינה נחשבת בכלל הגוף, ואם היה גידול הזקן מרוצה לפני הבורא, היה בורא את האדם שיהיה שלם בזקן מבטן אמו, ולכך טוב שיגלחוהו, כדי שתהיה גויית האדם כאשר עשאה הבורא בבטן האם. ויאמר השר קראו לי את המגלח שיבא לפני עתה עם כלי אומנות שלו,  ויבא לפניו ויאמר תוציא הכלי שאתה עוקר בו השיניים, ותעקור כל השיניים של היהודי. ויבהל היהודי, ויאמר למה תעשה כה לעבדך, ויאמר כמשפט אשר חרצת, כי אמרת הזקן חשוב כיבלת שראוי לחתכה ולהשליכה, מפני שלא נעשה לאדם מעת היותו בבטן אמו כשאר איברי הגוף, אלא בא אחרי זה, על כן ככה ראוי לעשות לשיניים ג״כ, לעוקרם ולהשליכם, מפני שלא היו לאדם מן הבטן. ויאמר היהודי הנה אנכי נתחרטתי על הדבר הזה, ולא אשחית את הזקן עוד, והנני מתקן הדבר להיות זקן חדש במקום זקן הנשחת, אך אתה כשתעקור השיניים לא תוכל לתקן העוות, כי לא יצמחו אחרים תחתם. ויאמר השר כמה שנים יש לך שהייתה מגלח בהם הזקן, ויאמר עשרים שנה. ויאמר השר, אם לא תשחית מכאן ולהבא לא יתוקן עוון השחתות שעשית בעשרים שנה, לכן אשחית שיניך כדי לסבול צער עד עשרים שנה, ואח״כ תבוא אצלי ואני חייב להחזיר לך שיניך. ויעשו לו כאשר גזר השר, ולא השאיר לו אפילו שן אחד . אח״כ העמיד היהודי לפניו ויאמר לו אתה יהודי או נוצרי, ויאמר יהודי אני, א"ל אם כן היכן הפאות המעידים על היהדות שאתה גילחתם , ויאמר אין אני צריך לעדות הפאות, כי יש לי עד גדול מהם שמעיד שאני יהודי, והיא המילה שבבשר. ויאמר השר, כן דיברת, המילה היא סימן מובהק ליהדות יותר מן הפאות אך קראו לי חייט וכליו עמו, ויבא החייט ויאמר לו הוציא המספריים ותחתוך בגדיו של זה לחצאין, הבגד והכתונת והמכנסים, באופן שלא יהיה גופו מכוסה אלא מראשו עד מקום עדותו, ומן ערותו ולמטה יהיה גלוי, ככה ילך בבית ובחוץ ויאמר היהודי למה תעשה כן ויאמר מאחר כי אתה סומך על עדות המילה, צריך שתהיה עומדת בגלוי כדי שתהיה גלויה, דאין מניחין העדים בתוך תיבה סגורה ומעידין, ויאמר היהודי אני אסמוך מעתה על עדות הפאות שהם גלויים, ויאמר אחרי זאת, אך הפאות לא תוכל לגדלם ביום זה וצריך להמתין כמה ימים עד שיצמחו, ולכן עתה תלך כך לפרסם עדות המילה, עד שיבואו הפאות ויעידו, ובעל כורחו הוכרח לכך.

מכאן תוכחת מגולה לגלוחי זקן וקצוצי פאה יראו ויבושו יחזו ויכלמו, ואם מפני השר כל כך גדל הפחד והאימה וכל שכן בפני מלך מלכי המלכים הקב׳׳ה ביום התוכחה לפני כל יודעי דת ודין, לפני כל הצדיקים והחסידים ושבעה רועים ושמונה נסיכי אדם ומלכם בראשם משיח צדקנו.

פרשת קדושים: מעשה באשה גוססת שנשכה חברתה ותמיתנה (נפלאים מעשיך)

פרשת קדושים: 

מעשה באשה גוססת שנשכה חברתה ותמיתנה מתוך נפלאים מעשיך (בן אי חי)

"לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" ..." לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ"

מעשה שהיה בעיר נאפולי שאשה אחת שכבה על ערש דוי, וכשנטתה  למות שלחה לקרות לאשה אחת שהיתה אשת ריבה מימים רבים, למען עשות שלום איתה לפני מותה, והקרובים שלה מהרו למלאות בקשתה, וילכו אצל אשת ריבה ויאמרו לה איך זאת היא נוטה למות, ורוצה לעשות שלום עמה, ואין אפשרות שתקום ממטתה. לבא אצלה, כי מסוכנת היא וא״א להרים ראשה מעל הכר, ותשמע אשת ריבה לדבריהם ומבלי איחור אפילו רגע מיהרה לבא אצלה, ותשמח זאת החולה בראותה אותה, ובעודה שוכבת פשטה זרועותיה לחבק את אשת ריבה למען נשק לה, ופתאום נשמע קול צעקה נוראה, ובני הבית מיהרו להפריד בין הנשים האלה, ויראו כי החולה בהתאזרה בשארית כוחה לנשק את אשת ריבה, נשכה את החוטם של אשת ריבה, וחציו נפל ארצה, ותתעלף הנשוכה, ויובילוה אל בית החולים, ואז החולה הנושכת קראה בעליצות לבב, ותאמר ברוך ה׳ הנה הפעם הזאת היא תמות במנוחה, ואחרי רגעים מספר מתה החולה.

נמצא זו נקמה נקם רע ע"י השלום, שאם לא היתה אומרת לעשות שלום ולנשק את אשת ריבה, איך אפשר שתוכל ליגע באשת ריבה לעשות לה רע, אך זה השלום עשה מכשול לאשת ריבה שתאמין בה ותקרב פניה אצל פיה. ששם שינייה המוכנים לעשות רע ולשפוך דם, וכן כל אדם הוא נשמר מחרב אויבו על ידי הרחקתו שמתרחק ממנו , ואם האויב רמאי יעשה שלום תחלה כדי שיתקרב אליו, ואז יוכל לעשות עמו רעה, ועל זה נאמר בקהלת עת מלתמה ועת שלום, כלומר עת  המלתמה נולד ונסתובב מעת שלום, ואין כוונת הכתוב להפריד העתים ולהבדילם, אלא לחברם ולדבקם זב״ז. אשר לכן בן אדם השמר לך ושמור את נפשך מהצבועים המתעטפים כאילו באדרת, ותחתם תעמוד הבהרת.

פרשת קדושים: מעשה באחד עשיר ולו ג' בנות (נפלאים מעשיך)

פרשת קדושים: מעשה באחד עשיר ולו ג'  בנות (מתוך נפלאים מעשיך בן איש חי)

לֹא, תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ, אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ...  לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל ... לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ(יט : יא - טז).

מעשה באדם א׳ שהיו לו שלשה בנות אחת עצלה ואחת גנבתא ואחת מספרת לשון הרע, והזקינו בביתו, ולא היה אדם רוצה בהם לישא אחת מהם מפני מומין של מדות רעות אלו. והנה פעם אחת בא אהובו של אבי הבנות האלה להתארח בביתו,  וראה בנותיו שהזקינו בביתו, וא״ל יש לי ג' בנים ואם ייטב בעיניך ינתנו ג׳ בנותיך לבני לנשים, אמר לו בנותי אינם ראויים לבניך מפני שיש בהם דופי אמר לו מהו הדופי, ויענהו כך וכך הוא, אמר לו אף על פי כן ינתנו לבני ואני אתקן המומין, מיד השיאן לבניו. מה עשה אבי הבנים, לבת העצלה הושיבה על המטה והעמיד לפניה עבדים ושפחות, ואמר להם אל תניחו אותה לעשות דבר, אלא תעשו לה שירות בכל הדברים הצריכים לה. ולבת  הגנבתא הפקיד אצלה כל הממון שיש לו, ונתן בידה המפתחות של כל אוצרותיו ואמר לה כל מה שתעשי בממון הוא מקובל עלי, ולהבת המספרת לשה״ר היה משכים חמיה בכל יום ויום לבא לחדר שלה, ודורש בשלומה ונושק ראשה, ואומר לה בתי מה טיבך, אם תרצי לבקש כלום מבעליך תאמרי לי  אומר לו ויעשה חפצך. ולא היתה, מדברת . לו כלום. לימים בא אביהן של הבנות האלה לעיר שהם דרים בה לבקר את  בנותיו לידע האיך עומדות עם בעליהן, והלך ונכנס תחלה אצל העצלה, וא״ל בתי היאך את עם בעליך, ותאמר לו תבוא עליך ברכה אבי שנתתני לאיש הזה, שעושה לי טובות גדולות שהעמיד לפני עבדים ושפחות שאין מניחין לעשות לי כלום, והוא נתן שבח לה׳ ויצא מחדר זו הבת, ויכנס אצל בתו הגנבתא, וא"ל בתי היאך את עם בעליך, ותאמר טובה מאד כי הכל מסור בידי, ונתן שבח להשי״ת על זה, ויצא משם, ונכנס אצל  הבת המספרת לשה״ר, וכיון שראתה את אביה התחילה לבכות, ותאמר לו אבא מנהגו של עולם לתת את בתו לאיש אחד, ואתה נתתני לשני בני אדם לאב ולבן. ואם אין אתה מאמין תסתתר במקום אחד בחדר זה ותראה האמת, מיד הכניסהו במקום סתר, ואח״כ בא חמיה לשאל בשלומה כמנהגו בכל יום, ותאמר אל חמיה חזור לך ואל תיגע בי לביישני, אמר לה וכי באתי אליך בשום מעשה רע ח״ו שלא עלה על לבי, והנה האב לא הבין הדברים היטב, וחשב בעבור עבירה והיא דחתה אותו מעליה, ואז תכף יצא ממקום שנסתר בו והרג את חמיה, ובעוד שהרגו צעק ובאו בניו והרגו את זה שהרג, כי הסכין עודנו בידו מלאה דם, והבת היתה, צועקת ובוכה על הריגת אביה, עמדו עליה והרגו אותה. 

מכאן אנחנו למידין לומר לשה׳׳ר הורגת שלשה, האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו.

והשי״ת ברחמיו יצילנו מלשון הרע, ויהיה שלום לנו ולכל ישראל.

פרשת שמיני : מעשה במהרשד״ם ז״ל ע״ע הבתולה (נפלאים מעשיך)

בס"ד

פרשת שמיני : מעשה במהרשד״ם ז״ל ע״ע הבתולה (מתוך נפלאים מעשיך בן איש חי)

 " וְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--שֶׁקֶץ הוּא, לֹא יֵאָכֵל"

מעשה שהיה בזמן מהרשד"ם ז"ל בבתולה אחת שקבלה קדושין משלשה בני אדם בזה אחר זה ולא נתברר מי היה הראשון ונולדו כמה ספיקות בעדות של כל אחד ואחד, לסוף מת אחד מהם ונשארו שנים תובעים, מה עשה אחד מהם העמיד עדי שקר לפסול עדים שהעידו על קדושין של חבירו כדי שיקחנה הוא, ובאו העדים והעידו לפני מהרשד״ם ז״ל ובית הדין, איך המה ראו את שני עדי קדושין אלו במקום פ׳ בשנה פ׳ בחודש פ' בשבוע פ׳ ביום פ׳ בשעה פ׳ שאכלו שקצים ורמשים ונתקבלה עדותם לפני מהרשד״ם ז״ל והיה רוצה לפסלם, ונזדמן שהיה יושב שם חכם אחד , שבא מארץ ישראל תובב״א ואמר למהרשד״ם תן לי רשות ואדון הדין הזה, כי החכם היה חריף נדול והבין בחכמתו דאלו העדים הם עמי ארצות גמורים והבעל דין שם בפיהם הדברים שהעידו והם אינם מבינים מה הם אומרים, ויוציא עד האחד וישאל לאחד מהם אמור לי אלו השקצים ורמשים הם משור או מכבש? וזה עם הארץ גמור אינו יודע מהו שקצים ורמשים וכיון שראה שאינו מבין להשיב על שאלה זו אז הורה על עצמו איך היא וחבירו היו אורגי בנדים ובא האיש הזה ושכר אותם בעשרה דינרים לכל  אחד ואחד והוא שם בפיהם כל הדברים אשר דברו, כיון שראה מהרשד״ם כן נשק את החכם על ראשו וא"ל ברוך אתה שהצלתני מדין מרומה כזה.

מכל המעשיות הנ"ל ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה ויזהר מהצבועים והרמאים ויחקור וידרוש פעמים שלוש על כל דבר ודבר, ויזהר לקיים דברי חכמים שאמרו אין לו לדיין אלא מה שעיניו עיני השכל רואות, כי החכם עיניו בראשו לחשוב מחשבות לבל ידח ממני נדח ולא יחרוך רמיה צדו, ואשרי הזוכה לדון דין אמת לאמתו ולא יפתוהו אנשי דמים ומרמה בלשון חלקלקות לעוות את הדין אפי׳ בשגגה, והבא ליטהר מסייעין אותו, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

פרשת שמיני : מעשה בשנים שירדו לספינה (מתוך נפלאים מעשיך)

בס"ד

"אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם"

מעשה שהיה בשני יהודים שירדו בספינה בים ותעו בדרך הים, ונתעכבו כמה ימים בדרך, ובאלף צרות הגיעה הספינה לחוף של יבשה שהיה שם עיר גדולה כולה נוצרים,והיה אותו זמן עת שמד שהרגו הנוצרים את היהודים, ויש מהם שהמירו דתם מכח אונס, אך שומרים יהדות בצנעה בביתם, ואלו שני היהודים היו רעבים מאוד כשיצאו מהספינה שיש להם ד׳ ימים שלא אכלו כלום, ונכנסו לאותה העיר,
נכנסו בבית א׳ לאכול מאכלים האסורים בשביל פקוח נפש עד שתשוב נפשם ויהיה בהם כח לילך רגלי מעיר לעיר עד שישובו לעירם, וכאשר שבה רוחם והסכימו לנסוע בא היהודי לברך את בעל הבית על חסד שעשה עמו באכילה שהחיה את נפשו, וילחוש לו בעל הבית באזנו ודאי צר עליך הדבר הזה שאכלת מאכל אסור, על כן אודיעך שלא בא בפיך בשר פגול, כי אני יהודי מן האנוסים, ונזהר בביתי לאכול מאכל היתר ובשר שחוטה, והראהו מקום ששוחט, וישמח היהודי על זאת, ואחר שנסע עם חבירו סיפר לחבירו דבר זה, אך חבירו ברור לו שאכל מאכלי נוצרים בשר נבילה וטריפה ובשר בחלב, כי אותו בית שנכנס בו היה בית נוצרי ויצטער בלבו על זאת אע״פ שהיה מותר לו מן הדין לאכול בשביל פקוח נפש, אך למה השי״ת הזמין לחבירו ליכנס בבית יהודי אנוס ולו בבית נוצרי, כי ודאי היו שם עוד יהודים יהודים אנוסים. וכשהגיע לעירו הלך אצל הרב של העיר ויתרעם על הדבר הזה שקרה לו ולמה נשתנה מחבירו, וישאלהו הרב אם מימיך אכלת איסור ברצון, ויודה לו כי פעם אחת היה מטייל ביער והיו נוצרים שותין יין ואוכלין גבינה ויזמינו אותו עמהם ושתה מיינם ואכל מן הגבינה , וכאשר
קם אמר יסלח ה'. אז א״ל הרב עתה תראה השגחתו יתברך. חבירך שלא אכל מימיו בשר פיגול ברצון, לכן שמרו השי״ת בעת עתה שהיה בסכנת רעב לא הצריכו לאכול איסור אע״פ שהיה מותר  לו כפי הרין משום פקוח נפש, ולכן אע״פ שהיו בתי הנוצרים כולם פתוחים לפניו לא נטה לבו ליכנס בתוכם אלא משך השי״ת את לבו ליכנס באותו בית של היהודי שהיה נחשב לעיני הכל שהוא בית נוצרי ולא אכל שם בשר פיגול ולא שום מאכל איסור וטרפות אלא רק מאכל היתר, וכל זה היה לפי תומו, שלא הרגיש בדבר, אבל אתה אשר אכלת מקדם מאכל איסור בשאט הנפש בלי שום אונס אלא ברצון, הגה אח״כ כשהיה לך סכנת רעב ונכנסת לעיר הנוצרים לאכול איסור בשביל פקוח נפש היו בתי הנוצרים פתוחים לפגיך ונכנסת ברצון עצמך, ואכלת מאכל איסור הנמצא שם  ולא נעשה לך סיוע מן השמים כאשר עשו לחבירך אשר בתי הנוצרים היו פתוחים לפניו, ועל כן זה מן השמים משכו לבבו לבלתי יכנס אלא בבית האנוס כדי שיאכל שם מאכל היתר.