מעשה באחד שקנה רוח (נפלאים מעשיך)

מעשה באחד חוכר וקבלן מתוך "נפלאים מעשיך" (בן איש חי)

מעשה באחר שהיה חוכר מן המלך צידת הדגים מן הים והיה חוכר בערך טוב, ולכך לא היו אחרים מוסיפין על חכירתו אלא הוא היה לוקח החכירות בכל שנה, ופעם אחת הלך אדם אחד וחכר צידת הדגים מן המלך וכתב לו המלך פ׳רמאן על חכירתו, וכששמע זה הלך וצעק לפני המלך באמרו כיון שהוא חוכר בכל שנה, וזה בא באקראי. אין מן הראוי שיתנו החכירות לזה, א״ל המלך כבר כתבתי פ׳רמאן ודבר המלך אין להשיב, אך אתה תכרור לך חכירות אחרת ואעשה לך, ויאמר האיש אני לא ארצה לחטוף משל אחרים כאשר עשה זה, האיש עמי, אך אני ארצה שתחכור לי דבר חדש שעדיין לא חכרת אותו לשום אדם לא אתה ולא מלכים שהיו לפניך, ויאמר המלך איך הוא הדבר הזה. ויאמר תחכור לי הרוח דמאחר שאתה מלך והארץ שלך, הנה כל הרוח אשר נמצא בחלל הארץ, וכל אשר יושב בה הוא ג״כ שלך, ויצחק המלך ויאמר מה תעשה ברוח. ואיך תאחזנו ואל מי תמכור אותו, ואם תקחנו היכן תניחנו לשמרו אצלך, ויאמר האיש אני יודע מה לעשות בו, ורק אתה אדוני המלך תיקח ממני דמי הרוח ויובא הכסף לאוצר המלך ותכתוב לי פ'רמאן בו, ואני אעשה מה שאעשה בו, אך כיון שזה דבר חדש צריך לעשותו כפי חוקי כל החכירות שחוכרים מאת המלך, שצריך לכתוב שם הדבר והערך שאני נותן בו במכתב גלוי הנקרא פוצל״ה. והממונה על דברים כאלה יחזר הפוצל״ה על כל איש ואיש מאנשי העיר, שאם יש אחד מוסיף על הערך שאני נותן ירשם הערך בפוצלה, ותשים בה זמן עשרה ימים או יותר, וסוף הזמן ינתן הדבר לאחרון המוסיף, וכן עשו ויכתב מטעם המלך פוצל"ה בדבר הזה, וזה האיש כתב בפוצל"ה שהוא חוכר בסך עשרת אלפים זהובים, והממונה על זאת החזיר הפוצל"ה על כל אדם, ויהי לשחוק בעיניהם באומרם מה יעשו ברוח ואיך יאחזו בו לקחת אותו ואל מי ימכרוהו, ויחשבו את האיש לםשוגע שקבל ליתן בעד זה הדבר עשרה אלפים זהובים, ואחר שנשלם הזמן של הפוצל"ה לא נמצא שום אדם שכתב תוספת על ערכו ועמד המקח על שם אותו האיש וכתב לו המלך פ'רמאן על שנה אחת.

והנה בשבוע הראשון הלך אצל כל בעלי מלאכה של כלי ברזל ונחשת, ואצל צורפי זהב וכסף אשר מלאכתם נעשית ע׳׳י מפוח שנופחים באש, ויאמר אליהם איך אתם מבערים האש ועוסקים במלאכה שלכם?, ויאמרו לו ע״י מפוח זה שהרוח נכנס בתוכו ויוצא ומבעיר האש ובזה נעשה מלאכתינו, ויאמר זה הרוח שלי הוא שקניתי אותו מן המלך כפי הפ'רמאן שבידי תנו לי דמי הרוח וישם על כל אחד ואחד סך קצוב בעד כל שבוע ושבוע עד סוף השנה,

ואח״כ בשבוע שני הלך אצל בעלי הספינות שנושאין דגל שקורין שרא"ע, ועל ידי כך הולכת הספינה ברוח, הים, ויאמר להם הרוח שלי הוא תנו לי דמי הרוח כפי פ'רמאן המלך שבידי, ופסק סך קצוב עליהם בעד כל חודש וחידש, עד סוף השנה, 

ובשבוע שלישי הלך אצל כל בעלי בתים שיש להם חלונות פתוחים לרוח היום, ויאמר להם למה, לכם חלונות אלו? ויאמרו כדי להכניס הרוח לפנים מן החלונות, ויאמר הרוח שלי הוא תנו לי דמי הרוח, וגם כן פסק עליהם סך קצוב בעד כל השנה כולה,

ובשבוע רביעי תבע מכל אחד ואחד לפני הממשלה באומרו אם יסתם החוטם של כל אדם שאין הרוח נכנס ויוצא בו ימות, וישם סך קצוב על כל אדם לשנה אחת, ויצעקו כולם לפני המלך על הדבר הזה שהוא דבר חדש שלא נשמע, וזה אוסף ממון רב ועצום מן הדבר הזה, ויאמר המלך מה  אעשה עתה שכבר כתבתי לו פ׳רמאן ודבר המלך אין להשיב.

--------------------------

למדנו מכאן מי שהוא זריז וחכם ופקח ונבון יוכל לחיות בכבוד ע״י המצאות שימציא מדעתו, 

אך מי שהוא טיפש ופתי, מתקנא באחרים ובעסקם ומלאכתם ושומר צעדיהם ועינו צרה בהם ובמזונותיהם.

לכן אחי וידידי שמעו מוסר וחכמו ותחי נפשכם ותמצאו חן ושכל טוב בעיני אלקים ואנשים.ע

פרשת כי תשא: מדרש תנחומא

פרשת כי תשא: מדרש תנחומא

[א] כי תשא את ראש בני ישראל וגו', זה שאמר הכתוב "שררך אגן הסהר אל יחסר המזג", מדבר בסנהדרין של ישראל שהיתה נתונה באמצעו של בית המקדש בלשכת הגזית שנמשל כשרר, מה השרר הזה נתון באמצע הגוף, כך היתה סנהדרין של ישראל נתונה באמצע בית המקדש.

ד"א שררך, מה השרר הזה כל זמן שהתינוק נתון במעי אמו השרר שלו ממנו חי הוא, כך ישראל חיין מסנהדרין, לפיכך נמשלו בסנהדרין בשרר, מהו אגן הסהר, פתרון של פרגמטיא, (הסהר כמו הסוחר), כל מה שצריך הוא יוצא מתוכו, ואין הלשון הזה אלא לשון פתרון, שנאמר "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות".

ד"א שררך אגן הסהר, אבין בר רב חסדא אמר מהו אגן הסהר כחצי הירח, שקורין לירח סיהרא, אגן הסהר, שנו רבותינו סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה, "אל יחסר המזג", שאינן חסירין אחת משלשתן, המזג מי שהוא מוזג כראוי, מוזג שלישו של כוס יין, וב' חלקים מים, כך היתה סנהדרין יושבת מתמיד של שחר, עד תמיד של בין בערבים, שלא היה אחד מהם נפנה לצרכו, ומה היו עושין, כשהיה אחד מהם רוצה לצאת, היה סופר אם היו כ"ג היה יוצא, ואם לאו לא היה יוצא, שכתיב אל יחסר המזג, ולא היו חסרים אחד משלשתן, לפיכך אל יחסר המזג. 

[ב] "בטנך ערמת חטים". אמר ר' יוחנן ערמת חטים זו תורת כהנים, שכולה חטאות ואשמות, חטאת הוא, אשם הוא, והוא נתון באמצע תורה, וכולו חטאות ואשמות, הוי בטנך ערמת חטים וגו', אמר ריש לקיש למה נמשלה בחטים, אלא מה החטים הללו כולם עולים במדה, כך היו ישראל כולם עולים במנין, הזקנים והחסידים והחכמים וכל ישראל עולין במנין. "בטנך ערמת חטים", אמר רב אידי והלא ערימה של איסטרובילין יפה משל חטים, והוא אומר בטנך ערמת חטים וגו', אלא אין העולם יכול לעמוד על איסטרובילין, אבל יכול הוא לעמוד על החטים, לכך כתיב בטנך ערמת חטים וגו'. אמר ר' יצחק אין אדם מונה על בן ביתו לא משפלות של זבל, ולא של מוץ, ושל קש, ומהו מונה על בן ביתו, משפלות של חטים, לא משפלות של זבל, מהו עושה, ממחה אותו במים, וכן דור המבול מה כתיב בו, "ויאמר ה' אמחה". ולא משפלות של מוץ, ומהו עושה, מזרה אותו לרוח, וכן דור הפלגה "ויפץ ה' אותם". וכן חבילות של קש, ומהו עושה, נותן אותן בקמין, וכן עשה למצרים, "יאכלמו כקש", ומה מונה בן ביתו, חבילות של חטים, כך ישראל נמשלין בחטים, לפיכך הוא סופרן, "כי תשא". 

[ג] כי תשא. זה שאמר הכתוב "רבים אומרים לנפשי וגו'", זה דוד כשהגיע לידו אותו מעשה, אמרו מה אדם ששבה הכבשה והרג את הרועה והפיל את ישראל בחרב יש לו תשועה, "אין ישועתה לו באלהים", אמר דוד, ואתה ה' הסכמת עמהם, וכתבת בתורה "מות יומת הנואף והנואפת" , אלא "מגן בעדי", שהגנת עלי בזכות אבותי, שהחזרת אותי למלכות, "ומרים ראשי", תחת אשר הייתי חייב לך הרמת ראש, נתת לי תלוי ראש, על ידי נתן הנביא, שאמר לי "גם ה' העביר חטאתך לא תמות".

ד"א אמר דוד כנגד מעשה העגל היה העולם אומר אומה זו ששמעה מפי "אלוקיה לא יהיה לך", ולסוף ארבעים יום אמרו לעגל "אלה אלהיך ישראל", יש להם ישועה, אין ישועתה לו באלהים סלה, אין רבים אלא אומות העולם, שנאמר "הוי המון עמים רבים", אמרו ישראל ואתה הסכמתה עמהם ואמרת למשה רבינו "הרף ממני ואשמידם", אלא מגן בעדי שהגנת עלינו בזכות אבותינו, וזכרת לנו זכותו של אברהם, שאמרת לו "אנכי מגן לך", עד שלא עשיתי אותו מעשה לא השרית שכינתך בקרבינו, אבל משעשיתי אותו מעשה ואמרת "ועשו לי מקדש" וגו', ומרים ראשי, תחת אשר היינו חייבין לך הרמת ראשינו ונתת לנו תלוי ראש, על ידי משה רבינו "כי תשא את ראש". 

[ד] "כי תשא את ראש" מה כתיב למעלה מן הענין "וכפר אהרן על קרנותיו", כיון שחטאו ישראל אמר הקב"ה למשה לך כפר להם, אמר לפניו ריבונו של עולם לא כך אמרת אחת בשנה, אמר לו הקב"ה לך זקוף אותו עכשיו, ר' אבין הלוי אמר: אמר משה לפני הקב"ה ריבונו של עולם מכל אומה שיש לך בעולמך אין אתה מצויני אלא על ישראל, "ואל בני ישראל תאמר", "אל בני ישראל תדבר", למה הדבר דומה למלך שהיה לו פורפיראות, והיה לו פורפירון אחד והיה מחבבו יותר מכולן, והיה מצוה לעבדו ואומר לו נערה קפלה, ואמר לו תן דעתך עליה, אמר לו אדוני המלך מכל פורפריאות שלך אין אתה מצויני אלא על זו, א"ל לפי שאותה לבשתי כשמלכתי תחילה, לפיכך אני מחבבו יותר מכל אותן פורפריאות שלי, כך אמר הקב"ה כשאמר לו מפני מה אתה מצויני על ישראל מכל אומות שבעולם, אמר לו מפני מה שהמליכוני תחילה על הים, ואמרו "ה' ימלוך לעולם ועד". 

[ה] "כי תשא". אמר ר' יהושע הכהן בר נחמני: אמר הקב"ה למשה לך מנה את ישראל, אמר משה לפני הקב"ה כתיב "והיה זרעך כעפר הארץ" וגו', וכתיב "והיה מספר בני ישראל כחול הים" וגו', ואתה אומר לך מנה את ישראל, אמר משה לפני הקב"ה איני יכול לעמוד על מנינם, א"ל הקב"ה משה לא כשם שאתה סבור אלא אם בקשתה לעמוד על מנינם של ישראל, טול ראשי אותיות של שבטים, ואתה עומד על מנינם, ר' מראובן, ש' משמעון, ל' מלוי, וכן כל שבט ושבט, למה הדבר דומה לשולחני שהיה לו נער, א"ל ספור לי מעות האלו, א"ל היאך אני יכול לספור אותם, א"ל ספור ראש שורות של מעות, ותעמוד על החשבון, כך היה משה מתקשה על חשבונן של ישראל, א"ל הקב"ה טול ראשי אותיותיהם של שבטים ותעמוד על חשבונן, ר' מראובן מאתים אלף, נ' מנפתלי חמישים אלף, ש' משמעון שלש מאות אלף, י' מיהודה, י' מיוסף, י' מיששכר שלשים אלף, ז' של זבולון שבעת אלפים, ד' של דן ארבעת אלפים, ג' של גד שלשת אלפים, ב' של בנימן ב' אלפים, א' של אשר אלף, הרי חמש מאות אלף ותשעים ושבעה אלף, היכן השלושת אלפים?, אלו שנפלו בימי העגל, "שנאמר ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש", לכך אמר הקב"ה למשה מנה את ישראל לידע כמה חסרו. 

[ו] ד"א כי תשא וגו' ולא יהיה בהם נגף. כיון ששמע משה כי נתיירא ואמר "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו", אמר ר' יהודה ב"ר אלעאי אמר משה כבר מצינו שפדיון נפשו של אדם ככר כסף, שנאמר "והיה נפשך תחת נפשו או ככר כסף" תשקול, ר' יוחנן אמר ממי למד ממוציא שם רע, שנאמר "וענשו אותו מאה כסף", ואנחנו הוצאנו שם רע על הקב"ה, ואמרנו "אלה אלהיך ישראל", כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן מאה כסף, ריש לקיש אמר מן האונס למד משה, כתיב באונס "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף", ואנחנו אנסנו את הדיבור, שכתיב "לא יהיה לך אלהים אחרים", ועשינו ע"ז, כל אחד ואחד ממנו צריך ליתן חמשים כסף, ר' יהודה בר סימון אמר משור נגח למד משה, שנאמר "אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו", ואנחנו המרנו כבודו בשור, שנאמר "וימירו את כבודם בתבנית שור", כל אחד ממנו צריך ליתן שלשים שקל, ידע הקב"ה מה בלבו של משה, א"ל חייך לא ככר כסף, ולא מאה כסף, ולא חמשים שקלים כסף, ולא שלשים שקלים, אלא זה יתנו. 

[ז] "זה יתנו". אמר ר' מאיר נטל הקב"ה כמין מטבע של אש תחת כסא הכבוד, והראהו אל משה, וא"ל למשה זה יתנו, אמר משה מי יתן, א"ל הקב"ה כל העובר בים. מחצית השקל. ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר לפי שחטאו בחצי היום יתנו מחצית השקל, ור' נחמיה אמר לפי שחטאו בשש שעות ביום יתנו מחצית השקל, שהוא עושה ששה גרמיסין. ר' יהודה בר נחמיה אמר בשם ר' יוחנן בן זכאי לפי שעברו ישראל על עשרת הדברות, יתנו עשרת גרה. ר' ברכיה בשם ריש לקיש אמר אתם מכרתם בכורה של רחל בעשרים כסף, לפיכך כל בכור שיהא לכם יהא פדיונו חמשת שקלים כסף, שנאמר "ולקחת חמשת חמשת". 

[ח] ד"א זה יתנו. כמה שבטים יתנו, ז' שבעה, ה' חמשה, הרי י"ב שבטים. אתה מוצא עשרה פעמים נמנו ישראל, אחת בירידתן למצרים, במצרים כתיב "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה", ואחת בעלייתן, שנאמר "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף", ואחת בפרשת כי תשא, ושנים בספר וידבר, אחת בדגלים, ואחת בחילוק הארץ, ושנים בימי שאול, שנאמר "ויפקדם בטלאים", ואחת בעלייתן ואחת בימי דוד, שנאמר "ויתן יואב את מספר מפקד העם", ואחת בעלייתן מן הגולה, שנאמר "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים", ואחת לעתיד לבא, שנאמר "עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה", אמר הקב"ה בעולם הזה היו בני אדם סופרים אתכם, אבל לעולם הבא אני אספור אתכם, ואין מי יספור אתכם, שנאמר "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר". 

[ט] "ויתן אל משה ככלותו". זה שאמר הכתוב "נופת תטופנה שפתותיך כלה", ראה שבח שהקב"ה מקלס כנסת ישראל ר' יהודה בר אבא אמר הוא מקלס אותה ממטה למעלה, והיא מקלסת אותו מלמעלה למטה, למה כן, לפי שהיתה למטה והטלה אותה למעלה, שהיתה משועבדת בלבנים וגאלה, והיא מקלסתו מלמעלה למטה, שהוא נתון למעלה משבעה רקיעים, והורידה אותו אצלה, ראה שבח שהוא מקלסה נופת תטופנה, אמר ר' יוחנן מהו נופת, קלונינפי לשון יוני הוא, ר' אלעזר אמר נופת זה הדבש של צופים, יש דבש שהוא נקרא נופת צופים שהוא מעולה מכל דבש שבעולם, כך אתה מעולה מכל אומות שבעולם, נופת תטופנה דבש וחלב תחת לשונך, אימתי בשעה שאת עסוקה בתורה.

ד"א דבש וחלב תחת לשונך, בשעה שעמדו לפני הר סיני ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", באותה שעה אמר להם הקב"ה דבש וחלב תחת לשונך,

ד"א נופת, אמר להם הקב"ה כך חבבתם את התורה חייכם שהיא נתונה לכם במתנה, "ויתן אל משה". 

[י] "ויתן אל משה". זש"ה "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", גדולה היא החכמה, וגדולה ממנה הדעת והתבונה, "כי ה' יתן חכמה" אבל למי שהוא אוהב יתן מפיו דעת ותבונה. ר' יצחק אמר למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן, והיה בא מבית הספר, מצא תמחוי לפני אביו, נטל אביו חתיכה ונתן לו, מה עשה בנו אמר לו איני מבקש אלא מה שבתוך פיך, מתוך שהיה מחבבו נתן לו מתוך פיו, הוי כי ה' יתן חכמה, אבל מי שהוא אוהב מפיו דעת ותבונה. במתנה נתן הקב"ה תורה לישראל, "ויתן אל משה". 

[יא] "ויתן אל משה ככלותו". אמר רב הונא אמר ריש לקיש, מה הכלה הזאת מתקשטת בעשרים וארבעה תכשיטין, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים, אמר ר' לוי מהו ככלותו, מה הכלה הזו כל זמן שהיא בבית אביה היא מצנעת עצמה ואין אדם מכירה, באה להיכנס לחופה מגלת פניה לאמר כל מי שיודע לי עדות יבא ויעיד לי, כך תלמיד חכם צריך להיות צנוע ככלה הזו, ומפורסם במעשיו הטובים ככלה הזו שהיא מפורסמת, "ויתן אל משה ככלותו". 

[יב] ויתן אל משה ככלותו. אמר ר' אבהו כל ארבעים יום שעשה משה למעלה, היה לומד תורה ושוכחה, א"ל משה רבונו של עולם הרי יש לי מ' יום ואיני יודע שום דבר, מה עשה הקב"ה כשהשלים מ' יום, נתן לו את התורה במתנה, "ויתן אל משה". שני לוחות העדות, כנגד שמים וארץ, כנגד חתן וכלה, כנגד שני שושבינין, כנגד העולם הזה והעולם הבא, לפיכך שני לוחות העדות. לוחות אבן. בזכותו של יעקב, שכתיב בו "משם רועה אבן ישראל". "והלוחות מעשה אלהים המה", בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר "מעשה אלהים", שהם מלאכתו של הקב"ה. "חרות על הלוחות", מהו חרות, ר' יהודה ור' נחמיה ורבותינו, ר' יהודה אומר חירות מן המלכיות, ר' נחמיה אומר חירות ממלאך המות, ורבותינו אמרו חירות מן היסורין. 

[יג] "וירא העם כי בושש משה", מהו בושש, באו שש שעות ולא ירד משה, לפי שהתנה משה עמהם ואמר להם לאחר מ' ימים אביא לכם את התורה, כיון שבאו שש שעות ולא ירד, מיד "ויקהל העם על אהרן", רבותינו אמרו בא שטן ועירבב את העולם, והראה להם כמו משה תלוי מן הארץ ומטתו באויר, והיו מראין אותו באצבע, ואמרו כי זה משה האיש, באותה שעה אמר להם חור עם קשה עורף אין אתם נזכרים מה עשה לכם, עמדו והרגוהו, ונתכנסו על אהרן, שנאמר "ויקהל העם על אהרן" וגו', אמרו לו אם תעשה לנו אלהים מוטב, ואם לאו אנו עושין לך כשם שעשינו לחור. "וירא אהרן", ראה מה שעשו לחור, "ויבן מזבח", הכין מזבח, בקשו לבנות עמו, אמר להן הניחו לי ואני עושה אותו מעצמי שאין מי שיבנה אותו עמי, ואהרן נתכוון לומר עד שאני בונה אותו משה יורד, בנה אותו ולא ירד משה, מיד "וישכימו ממחרת וישב העם לאכול", כל מקום שאתה מוצא ישיבה שם תמצא קלקלה, שנאמר "וישבו לאכל לחם", מה קלקול היה שם?, שמכרו את יוסף, ובמקום אחר כתיב "וישב ישראל בשטים", ומה קלקול היה שם, "ויחל העם לזנות", ואף כאן וישב העם, ישיבה של ע"ז, אמר הקב"ה למשה הם קמו לצחק בע"ז ואתה יושב, "קום לך רד", באותה שעה בא משה לירד וראה מלאכי חבלה ונתיירא לירד, שנאמר "כי יגורתי מפני האף והחמה", מה עשה הלך ואחז את הכסא, שנאמר "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו", והגין עליו הקב"ה ופירשו מזיו שכינתו עליו, בוא וראה כמה גרמו עונות, אתמול היה משה מנגח בהם, ועכשיו נתיירא מהם, "כי יגורתי מפני האף והחמה". חמשה מלאכי חבלה הם, אף וקצף ומשביר ומשחית וחימה, הזכיר משה ג' אבות, והלכו ג', ונשתייר אף וחימה, אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם עמוד אתה באחד ואני באחד, שנאמר "קומה ה' באפך", א"ל הקב"ה לך רד, ירידה היא לך, א"ל למה, א"ל כי שחת עמך, א"ל משה עכשיו הן עמי ואינן עמך, "שוב מחרון אפך", אמר ר' שמעון בן יוחאי לא זז משה מהתפלל עד שנרצה לו הקב"ה, אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שהיה יצר הרע מצוי בכם חטאתם לפני, אבל לעולם הבא אני עוקרו מכם, שנאמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר". 

[יד] "ויאמר משה אל ה' ראה אתה" וגו'. כתיב "חשבתי ימים מקדם", אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה ריבונו של עולם יושבת אני ומחשבת לכמה שנים גאלתני ממצרים, לכמה שנים גאלתני מיון, חלותי היא שנות ימין עליון, אמר ריש לקיש אם חולים הם יכולים הם להתרפאות.

ד"א "חלותי היא". אמר ר' אלכסנדרי כל הדברים האלה שבאו עלינו על ידי שלא חלינו להקב"ה, ואין הלשון הזה אלא לשון תפלה, שנאמר "ועתה חלו נא פני אל", "הלעולמים יזנח אדני ולא יוסיף לרצות עוד", לשעבר כשהיה משה כועס עם ישראל, היה הקב"ה מרצה אותו, שנאמר "ושב אל המחנה" וגו'. ויאמר משה אל ה'. למה הדבר דומה למערה שהיא נתונה על שפת הים ומילא אותה, מכאן ואילך הים נותנת למערה, והמערה חוזרת לים, ויאמר ה' אל משה, ויאמר משה אל ה'. 

[טו] "ויאמר משה אל ה'". מה כתיב למעלה מן הענין, "ויאמר ה' אל משה אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף" וגו' "ועתה הורד נא עדיך" (שמות לג ה), מהו עדיך, אמר ר' שמעון כלי זיין שנתן להם הקב"ה, ושם המפורש חקוק עליו, מיד "ויתנצלו בני ישראל את עדים", כשראה משה שאבדו את המתנה טובה, אף הוא כעס עליהם. "ומשה יקח את האוהל" וגו' "הרחק מן המחנה", כמה היה רחוק מיל, שנאמר "אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה", למה כעס עליהם משה, אלא כך אמר משה מנודה לרב מנודה לתלמיד, ריש לקיש אמר משל למלך שהיה לו לגיון אחד, מרדו במלך, מה עשה שר צבא שלהן, נטל סיגנון של מלך וברח, כך משה כשעשו ישראל אותו מעשה נטל את המשכן והלך לו. "והיה כל מבקש ה'", כל שמבקש משה מקבל פני שכינה, כי אפילו המלאכים והשרפים והגדודים היו מבקשים אותו ליטול ממנו רשות לצאת, אומרים אלו לאלו הרי הוא במשכנו של משה, חמה ולבנה מבקשים ליטול רשות לצאת לעולם הולכים אל האוהל, והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה. והיה כצאת אל האהל. היו עומדים על הצדדים ומכבדין אותו ואומרים אשרי יולדתו של משה מה הוא רואה בו, "והיה כבוא משה האוהלה ירד עמוד הענן", היו יודעין שהשכינה נגלית על משה, "וקם כל העם". א"ל הקב"ה משה שוב אל המחנה, א"ל איני חוזר, א"ל הקב"ה הוי יודע כי יהושע במשכן, למה הדבר דומה, למטרונא שקצפה על המלך, ויצאה לה חוץ מפלטין, והיתה מגדלת יתומה אחת בפלטין, שלח המלך אחר המטרונא ואמר לה שובי אל הפלטין, ולא בקשה לחזור, אמר לה אני אומר לך שתשובי, ואין את רוצה הוי יודעת שהיתומה נתונה בפלטין, כך "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים", מה דיבר, שוב אל המחנה, ולא היה מבקש לחזור, א"ל הקב"ה אני אומר לך לחזור, ואין אתה מבקש, חייך יהושע באוהל מועד, א"ל משה ריבונו של עולם לא בשבילך כעסתי עליהם, ראה אתה אומר אלי, ראה שאין אתה יכול להניח אותם, א"ל הקב"ה כבר אמרתי לך ושלחתי לפניך מלאך, א"ל משה למלאך אתה מוסרני, "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה", "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך" וגו'. 

[טז] "ויאמר ה' הנה מקום אתי" וגו'. אמר ר' יוסי בר חלפתא הנה אני במקום הזה אין כתיב כאן, אלא הנה מקום אתי, מקומי טפל לי, ואני טפל למקומי, ויאמר "אני אעביר כל טובי", הטוב כל טובי מדת הפורענות, "וחנותי את אשר אחון", באותה שעה הראה לו הקב"ה כל האוצרות של מתן שכר שהם מתוקנים לצדיקים, אמר לפניו ריבונו של עולם האוצר הזה של מי הוא, א"ל של עושי צדקה, הזה של מי הוא, של מכלכלי יתומים, וכן לכל אוצר ואוצר, עד שראה אוצר אחד גדול, א"ל זה של מי הוא, א"ל מי שיש לו אני נותן לו משלו, ומי שאין לו אני עושה עליו חנם, שנאמר "וחנותי את אשר אחון", "אשר נחון" אין כתיב, אלא אשר אחון. "ויאמר לא תוכל לראות את פני", בקש משה לעמוד על מתן שכרן של מצות, ועל של אותן  של רשעים, א"ל הקב"ה "לא תוכל לראות את פני", ואין הלשון הזה אלא לשון של אותן של רשעים, שנאמר "ומשלם לשנאיו אל פניו" וגו']. אמר לו הקב"ה "והסירותי את כפי", בעולם הזה אני מראה לך מתן שכרן של יראים, ולעולם הבא אני מראה הטוב שהוא צפון להם, אמר דוד "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". 

[יז] "ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה". זש"ה "אכתוב לו רובי תורתי", כשהא הקב"ה ליתן את התורה, אמרה למשה על סדר, המקרא והמשנה והאגדה והתלמוד, שנאמר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", אפילו מה שישאל תלמיד ותיק לרבו, אמר הקב"ה למשה באותה שעה, שנאמר "וידבר אלהים את כל הדברים", משלמדה משה א"ל הקב"ה לך ולמדה את בני, א"ל משה רבונו של עולם כתוב אותה לבניך, א"ל מבקש אני ליתן אותה להם בכתב, אלא שגלוי הוא לפני שעתידים אומות העולם לשלוט בהם, וליטול אותה מהם, ויהיו בני כאומות העולם, אלא המקרא תן להם בכתב. והמשנה והאגדה והתלמוד על פה. "ויאמר ה' אל משה כתב לך", זה מקרא, "כי על פי", זה המשנה והתלמוד, שהן מבדילין בין ישראל לבין אומות העולם. שנאמר "כתב לך". הלוחות הראשונים אני כתבתי אותם, שנאמר "כתובים באצבע אלהים", אבל השניים את כתוב לך, למה הדבר דומה למלך שנשא אשה וכתב לה גמיטוס (כתובה) על שלו, לא עשה אלא קלקלה וטירדה, בא שושבינה וריצה אותה למלך, אמר לה המלך הרי נתרציתי, אלא לך ועשה גמיטוס אחר. כתוב לך. בזכותך אני נותן להם את התורה, אמר ר' יוסי בן חלפתא הוא שמשה אמר להם "ואכתוב על הלוחות".

ד"א "כתוב לך את הדברים". כל מקום שנאמר דבר דברי דברים, תוכחות הן, כתיב "דבר ה' אשר היה אל הושע", מה כתיב שם, "כי אתם לא עמי", כתיב "דברי ירמיהו", מה כתיב שם, "אשר למות למות", כתיב,"אלה הדברים", מה כתיב שם, "מזי רעב" וגו'. 

[יח] "כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה" וגו'. ר' יוחנן ור' יהושע ור' שמעון אומרים נתתי לך את הדברים אין כתיב כאן, אלא על פי הדברים, נתתי לך תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אם עשית שבכתב על פה, ושבעל פה בכתב, והמרתה אותם אין אתה מקבל שכר, למה שנתתי לך תורה שבכתב ותורה בעל פה, וכרתי עמך ברית, על מנת שתהא קורא בהם כן, אבל אם המרתה אותו, הוי יודע שתבטל הברית, שנאמר "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" שהן כתובין בכתב, "ופן יסורו מלבבך", אלו שבעל פה. "אתך ברית ואת ישראל". בשביל התורה אני אוהב את ישראל, ולא ישראל בלבד, אלא אפילו משה גדלו בזכות התורה, כי על פי הדברים האלה כרתי ברית אתך ומה גידל את משה, אמר ר' שמואל בשם ר' ירמיה בר יצחק כל כבוד שראה בעולם הזה לא נטל מן הקרן כלום, אלא הקרן קיימת לו לעולם הבא. 

[יט] "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה", אפשר לאדם שיהא ארבעים יום בלא אכילה ובלא שתיה, מלאכים ירדו מן השמים אצל אברהם ואכלו, משה עלה לעליונים ראה שאין שם לא אכילה ולא שתיה, לא אכל ולא שתה. שנאמר "ויהי שם עם ה'" וגו'. מעשה היה בר' יוחנן שהלך מטבריא לצפורי והיה ר' חייא בר אבא תלמידו עמו, והיו שניהן מהלכין בדרך, והיה ר' יוחנן רואה כרם, והיה אומר לר' חייא זו היתה שלי, ומכרתי אותה בכך, וכן שדה זיתים שלי היתה, ומכרתי אותה בכך, א"ל ר' חייא ומכל האוסייה (פי' השדות) לא היה לך להניח בזקנותך, א"ל מכרתי דבר ששוה ו' זהובים, וקניתי דבר ששוה מ' זהובים, א"ל ומה לקחת, א"ל מכרתי דבר שדות וכרמים שנבראו ל ו' ימים, וקניתי תורה שנבראת ל מ' יום. "ויהי שם עם ה'" וגו' "לחם לא אכל". מלחמה של תורה אכל, "ומים לא שתה", מימיה של תורה שתה, שנאמר "לכו לחמו בלחמי", ואומר "הוי כל צמא לכו למים". שנאמר "ויהי שם עם ה'", היה לומד תורה ביום, ופושט אותה בלילה בינו לבין עצמו, למה אלא ללמד לישראל שיהו יגעים בתורה ביום ובלילה, ומאין היה ניזון אותן מ' ימים, מזיו השכינה. 

[כ] "ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים", שהיו שוים הראשונים והשניים, וכיצד היו כתובים, י' דברות, ה' על לוח זה וה' על לוח זה, שנאמר עשרת הדברים. "ויהי ברדת משה" וגו' "מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו", מהיכן נטל משה קרני ההוד, רבותינו אומרים מן המערה, שנאמר "והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור", ר' ברכיה אומר מן הלוחות, א"ר ארכן ו' טפחים ורחבן ג' טפחים, והיה משה מחזיק בשני טפחים והקב"ה בשני טפחים וטפחיים רווח באמצע, משם נטל משה קרני ההוד, ר' יהודה בר נחמיה אומר כשמשה כותב את התורה נשתייר בקולמוס קימעא והעבירו על ראשו, ומשם נעשו לו קרני ההוד, ומשה לא ידע כי קרן. כל ההוד שנטל ממתן שכר, אבל הקרן קיימת. שנאמר "קרנים מידו לו", וכשיטלו הצדיקים את שכרן לעולם הבא יטול הוא שכרו, מנין שכן הנביא מפרש ואמר "הנה ה' אלהים בחזק יבא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו" .

פרשת כי תשא: מעשה בלוחות הברית (נפלאים מעשיך)

פרשת כי תשא: מעשה בלוחות הברית מספר  נפלאים מעשיך (בן איש חי)

פרק לב' פסוקים טו-טז : "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, בְּיָדוֹ:  לֻחֹת, כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם--מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים.וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא--חָרוּת, עַל-הַלֻּחֹת"

מעשה שמספרים על האדמו״ר הרה״ג רבינו משה חיים (זקנו של אדמו״ר הרב יוסף חיים) זצ״ל שפעם אחת באו שניים לפניו לדין תורה והיה הכחשה ביניהם והבין בעין שכלו וחכמתו שזה המכחיש רוצה לישבע לשקר, ויאמר לו התחשוב שאני משביעך בספר תורה?!, תאמין לי אין אני משביעך אלא בשני לוחות הברית, ותכף אמר לשמש תלך ותטבול עשר טבילות ותביא לי את שני לוחות הברית, שאשביע את האיש הזה, והנה זה האיש נבהל כי לא ידע שיש ספר ששמו שני לוחות הברית , אלא חשב כי אלו שני לוחות הברית שהוריד משה רבינו עליו השלום מן השמים, ובגלות הביאום לבבל ונשארו כאן, ותפול עליו אימה גדולה ואמר אני משלם, ואיני נשבע ויאמר לא כי נתחייבת כבר שבועה וצריך שתשבע, ואז הודה שהוא כיחש בשקר וספר את האמת.

מעשה באחד שהיה לומד תהלים ביום שבת (נפלאים מעשיך)

מעשה באחד שהיה לומד תהלים ביום שבת מתוך ספר נפלאים מעשיך (בן איש חי)

מעשה באדם אחד ירא שמים שהיה דרכו ללמוד כל חמשה םפרי תחלים ביום שבת קדש קודם הצהרים, והנה שבת היה לומד כדרכו ויבואו בני אדם אצלו וידברו עמו בדברים חיצונים, והוא היה עוסק באמצע הפסוק ומשיב להם תשובה, ובעודו לומד הוא פוסק ומדבר עמהם, ונזדמן שפסק ודיבר עשרה הפסקות ויותר, פעם באמצע פםוק, פעם בשליש הפסוק, פעם אחר שתי תיבות או תיבה אחת מן הפסוק, באיפן שנתערבו דברים בטלים של אלו עם דברי תהלים זה עם זה בכמה מקימות, וזה, דרכו לישן אחר לימוד הההלים שינת הצהרים, ויחלום בתוך שינתו והנה הוא יושב, ובאו -שניים ועמדו לימיני, לבושם נאה ויפה ומראיהם טוב מאד ופניהם שוחקים, והיה חושב בדעתו אלו האנשים הם מלאכי השרת, וראה עוד שבאו שניים אחרים ויעטרו לשמאלו, לבושם שחור וצורתם משונה ופניהם זועפים, ויחשוב בדעתו אלו הם מלאכי חבלה בר מינן, וראה ביד העוטרים לימינו ספר, תהלים, ויפתחו אותו לפניו ויאמרו לו ראה המזמורים אשר למדת ביום זה, ויראה שיש מזמורים אשר פסק בתוך הפסוקים שלהם בדברים חיצונים,שדיבר עם האנשים שדברו עמו ביום ההוא, בעת שהיה לומר התהלים, ואז ע״י תערובת זו נעשו דברי התהלים דברי כפרנות וחירוף וגידוף ח"ו ויש מזמורים דאע״פ שע״י התערובות לא נעשו הדברים

חירוף וגידוף, עם זאת לא נשאר להם משמעות אלא נעשו דברים מבולבלים, אין להם משמעות שהיה להם בספר תהלים, ויש מקומות שבתוך המזמור ראה צורת שתי וערב, והוא כי נזדמן לו שכעס כעס גדול בתוך קריאתו בספר תהלים, ולכך נרשם צורת עבודה זרה, כי כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה. ויאמרו לו הנה זה הוא ספר התלים שלמדת היום הזה, האם רצונך שנעלה את הספר הזה לפני הקב״ה ?, ויאמר להם חס ושלום ספר זה טעון שרפה, ואיך העלו אותו לפני הקב״ה וצריך שתשרפו אותו, ויאמרו זה היום שבת הוא ואין שורפין בשבת, ויענו אותם השניים שהיו עומדים בשמאל ויאמרו לאותם המיימינים, מאחר שספר הזה טעון שריפה כאשר הוא עצמו מודה בכך, אם כן נעשה ספר זה מוקצה, ואיך תאחזו אותו בידכם, תשליכוהו ארצה, וישליכוהו, ואחרי שהשליכיהו אז תכף חטפו אותו אותם מלאכי חבלה, ויאמרו עתה הספר הזה נעשה כולו בידינו, אנחנו נעלה השמימה ונראה מה יהיה בדינו, וברחו להם, וזה האיש החולם כשראה כך אחזתו רעדה גדולה, ויצעק צעקה גדולה ומרה, ויתחנן לאל ולמלאכי חבלה שישליכו הספר מידם ואין שומע לו, כי כבר הלכו במרוצה וגמלטו ממנו, וזה תכף הקיץ משינתו, והנה כל זה חלום ותפעם רוחו, כי ידע שזה החלום הוא אמיתי , מאחר שהוא ראה בעיניו שאותם הדברים שדיבר עם האנשים שדיברו עמו כשהיה לומד הם ממש כתובים בתוך דברי התהלים, ונעשה בזה חירוף וגידוף חס ושלום, ומתוך צערו קם והלך אצל חצם וחסיד שבעירו, וסיפר  לו העניין ויבקש ממנו לעשות לו תיקון ביום ההוא קודם שיבא הלילה, ויאמר לו החכם עמוד על רגליך ואמור נתחרטתי ג' פעמים, ותעיד עליך,מי שאמר והיה העולמ, דמכאן ואילך לא תפסוק לדבר בדברים חיצונים בעת שאתה עוסק בתנ״ך, ובבל דבר שבקדושה, ותהיה חרטה זו באמת ובאמונה, ועדות זו שאתה מעיד להקב״ה עליך תהיה בלב שלם ובנפש חפיצה, ולא תשוב לכסלה ואז תנצל מאותם המשמאילים שהלכו לקטרג, כי עתה יתאזרו המיימינים וילחמו בהם. וכן עשה, ו הנה באותה הלילה חלם, שרדפו המיימינים אחר המשמאילים. וחטפו את הספר מידם, וגנזהו בעפר הארץ, וישמח בתוך החלום שמחה גדולה והקיץ מתוך שמחתו.

========================

הביטו וראו כמה קשה תערובת חול בקודש, וכל זה בתערובת דברים, וכל שכן במצות מעשיות אס יהיה בהם תערובת רחמנא ליצלן, שתהיה המצוה באה בעבירה.

ולא על חינם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה הקוטפים מלוח עלי שיח ושרשי רתמים לחמם שמאכילים אותם גחלי רתמים

ה׳ יצילנו אכי״ר.

פרשת תצוה: מדרש תנחומא

פרשת תצוה: מתוך מדרש תנחומא

[א] ואתה תצוה את בני ישראל וגו'. זה שאמר הכתוב "הנך יפה רעיתי" וגו' , אמר ר' עקיבא לא כל העולם כולו ומלואו כדאי, כיום שניתן בו תורת שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קדשים. אמר ר' אלעזר בן עזריה למה הדבר דומה, למלך שנטל סאה של חטים ונתנה לנחתום, ואמר לו הוצא לי ממנה כך וכך סולת, כך וכך מורסן, כך וכך סובין, כך כל הכתובין קודש ושיר השירים קודש קדשים. א"ר ראה מה הקב"ה מקלס כנסת ישראל בתוכו, הנך יפה רעיתי, הנך יפה במעשים, הנך יפה במעשה אבותיך, הנך יפה בבית, הנך יפה בשדה, בבית "על מזוזות ביתך", בשדה בתרומות ומעשרות ובלקט שכחה ופאה, הנך יפה בגג "ועשית מעקה לגגך", הנך יפה בעולם הזה, הנך יפה בעולם הבא. הנך יפה רעיתי, ר' סימון בן פזי אמר היא מקלסת אותו לשון פשוט, והוא מקלס אותה לשון כפול, למה הוא מקלס אותה לשון כפול, שאם אינה עושה רצונו יכול להמירה באחרת, אבל היא מקלסת אותו לשון פשוט, שאינה יכולה להמיר אותו באחר, הנך יפה דודי אף נעים, לפיכך הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים, אלו סנהדרין, מה כל הגוף מהלך אחר העינים, כך ישראל היו מהלכין אחר סנהדרין, על מה שאומרין להם טמא טמא טהור טהור, עיניך יונים, מה היונה הזאת כשהעופות כולן נשחטין הם מתפרכסין, אבל היונה אינה עושה אלא פושטת צוארה, כך אין נותן נפשו על הקב"ה אלא ישראל, שנאמר "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה", "מבעד לצמתך", האשה הזו כשגודלת שער ראשה, היא נותנת את השער לאחריה, והוא נאה לה, כך ישראל סנהדרין שלהם היתה יושבת בלשכת הגזית ומצומצמת מבעד לצמתך.

דבר אחר "עיניך יונים", אמר ר' יצחק אמר להם הקב"ה דוגמא שלך דומה ליונה, מי שמבקש ליקח חטים, אומר לחבירו הראיני דוגמא שלהן, אף את דוגמא שלך דומה ליונה, כיצד כשהיה נח בתבה מה כתיב, "וישלח את היונה" וגו', "ותבא אליו היונה לעת ערב", אמר להן הקב"ה מה היונה הביאה אורה לעולם, אף אתם שנמשלתם ליונה הביאו שמן זית והדליקו לפני, שנאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית. 

[ב] ואתה תצוה וגו'. זש"ה ראשך עליך ככרמל, הדלים והחרשים שבכם הן חביבין לפני כדניאל, "מלך אסור ברהטים", אמר להן הקב"ה כביכול אסור אני ביניכם, בזכות מה, בזכות הריצות שרץ אברהם לפני, שנאמר וימהר אברהם האהלה, "ואל הבקר רץ אברהם", הוי מלך אסור ברהטים, ר' לוי אמר בזכות יעקב שכתיב בו "ברהטים בשקתות המים".

ד"א מלך אסור ברהטים, א"ל הקב"ה למשה, משה מלך עשיתיך, מה המלך גוזר והן עושין, אף אתה גזור עליהן והן עושין, ואתה תצוה וגו'.  

[ג] ואתה תצוה וגו' ויקחו אליך שמן זית זך, למה לא שמן אגוזים ולא שמן צנונות, אלא בשמן של זית, לפי שהשמן זית אורה לעולם. שמן זית זך כתית למאור, בנוהג שבעולם אדם אם יש לו שמן רע מדליקו בנר, אבל היפה הוא נותנו בתבשיל, אבל בבית המקדש לא היו עושין כך, אלא שמן זית זך היו נותנין למאור, והשני לו היו נותנין למנחות, אמר דוד כי אתה נרי ה' וגו'. 

[ד] ד"א ואתה תצוה וגו', לא בשביל שאני צריך אורה, אלא בשביל להאיר לך, אמר ר' יוחנן העין הזו לבנה, והשחור באמצע, מהיכן הוא צריך לראות, לא מן הלבנה, ואינו כן, אינו רואה אלא מתוך השחור, ועל אור העינים אין אתה יכול לעמוד, ואתה מבקש לעמוד על דרכי, שלא יטעה אותך יצרך לומר שמא צריך הוא אורה, אמר ר' אבין הלוי את מוצא מי שהוא מבקש לעשות לו חלונות, עושה אותם רחבות מבפנים, וצרות מבחוץ, למה שיהיו שואבות אור, אבל של בית המקדש היו רחבות מבחוץ, וצרות מבפנים, למה שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר לעולם, האור יוצא מתוך ביתי, ואני צריך לאורה, ושמא תאמר למה צריך לנר, בשביל להאיר לנו, ויקחו אליך וגו', להעלות נר תמיד, שיהא אורך לפני תדיר, אמר דוד אור זרוע לצדיק. 

[ה] "באהל מועד מחוץ לפרוכת", שלא יטעה אותך יצרך לומר צריך הוא אורה, ראה מה כתיב מחוץ לפרוכת וגו', לא היתה המנורה צריכה להנתן אלא לפנים מן הפרוכת, אצל הארון, והיא נתונה מחוץ לפרוכת, להודיעך שאינו צריך אורה, למה אמר לך, בשביל לזכותך למאור.

ד"א בנוהג שבעולם מלך בשר ודם עושה לו מטה ושלחן, הוא נותן את המנורה משמאלו, אבל בבית המקדש אינו כן, אלא המנורה היתה נתונה מימינו של שלחן, להודיעך שאינו צריך אורה משלך, למה אתה לך, להאיר לך לעולם הבא, כשתבא חשיכה על אומות העולם, שנאמר "כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה".  

[ו] ד"א שמן זית זך. את מוצא מי שנתון בחשך רואה מה שבאור, ומי שנתון באור אינו רואה מה שבחשך, אבל הקב"ה רואה מה שבחשך ומה שבאור, אמר דניאל "הוא גלי עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא". אמר ר' יהודה בר אלעאי השמש הזה נתון בתוך חיקו, שנאמר "לשמש שם אוהל בהם", ובתקופת תמוז הוא יוצא מתוך חיקו לבשל את הפירות, ואין העולם יכול לעמוד בו, למה שהוא קשה באורו, אמר הקב"ה בבריה שלי אין אתה יכול להסתכל, ואני צריך לאורה משלך, אלא למה אמרתי לך לעולם הבא. שמן זית כיצד היו עושין את השמן, שנו רבותינו הזיתים שהיו עושין פירות יפין היו ניכרין להן, היו נוטלין אותן וכותשין אותן, השמן הראשון שהיה יוצא היו מפרישין אותו למנורה, והשני לו למנחות, לקיים מה שנאמר שמן זית זך כתית למאור, אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה הייתם זקוקים לאורו של בית המקדש, אבל לעולם הבא בזכותו של אותו הנר, אביא לכם את מלך המשיח שנמשל לנר, שנאמר "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי", ולא עוד אלא שאני עושה לכם אורה, שכך אמר ישעיהו "והיה ה' לך לאור עולם ואלהיך לתפארתך" וגו'. 

[ז] וזה הדבר אשר תעשה להם וגו'. זש"ה "כבוד חכמים ינחלו", אלו ישראל, "וכסילים מרים קלון", אלו אומות העולם, ואימתי ינחלו ישראל את הכבוד, כשקיבלו את התורה מסיני, אמר ר' יוחנן ששים רבוא של מלאכי השרת ירדו עם הקב"ה לסיני, והיו נותנין עטרות בראש כל אחד ואחד מישראל, אמר ר' אבא בר כהנא כשעמדו ישראל על הר סיני ואמרו נעשה ונשמע, מיד חיבבן הקב"ה, ונתן לכל אחד ואחד מהם שני מלאכים, והיה האחד חוגר זיינו, והאחד נותן לו עטרה בראשו, אמר ר' סימון פורפיראות הלבישן, שנאמר "ואלבישך רקמה". ר' שמעון בן יוחי אומר כלי זיין נתן להם ושם המפורש חקוק עליו, הוי כבוד חכמים ינחלו אלו ישראל שקיבלו את התורה, וכסילים מרים קלון, אלו אומות העולם, הקב"ה עושה להם קלון. אמר ר' שמואל כבוד חכמים ינחלו, אלו דוד ושלמה שבנו בית המקדש, וכסילים מרים קלון, אלו אומות העולם שהחריבוהו, הקב"ה עושה להם קלון, אמר ר' נחמן ראה מה כתיב "אדני בעיר צלמם תבזה", למה בעיר, אלא המשל אומר במקום שהלסטים מקפח שם הוא נתלה, לכך כתיב בעיר.

ד"א כבוד חכמים ינחלו, אלו משה ואהרן, וכסילים מרים קלון, אלו דתן ואבירם, למה בשעה שירד המן לישראל אמר משה איש אל יותר ממנו עד בוקר, ולא שמעו אל משה "ויותירו אנשים ממנו עד בקר", ומי היו אלו דתן ואבירם, אמר ר' לוי קלאנון (חיל) של תולעים היו יוצאים מתוך אהליהם.

ד"א כבוד חכמים ינחלו, זה אהרן ובניו שנתבסמה הכהונה בידם על פי הדיבור, וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם וגו'. 

[ח] וזה הדבר וגו', זש"ה "לעולם ה' דברך נצב בשמים", אמר ר' ברכיה הכהן מעולם היית נוהג עמנו במדת הרחמים, אימתי בשעה שהושלך אברהם אבינו לכבשן האש, היו המלאכים מריבין זה עם זה, מיכאל אומר אני ארד ואציל אותו, וגבריאל אמר אני ארד ואציל אותו, אמר הקב"ה אני ארד בכבודי ואציל אותו, שנאמר "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" וגו'. אמר להן לבני בניו אתם מצילין, כיון שירדו חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, ירד המלאך והצילן, באותה שעה אמרו המלאכים, "לעולם ה' דברך נצב בשמים", "כוננת ארץ ותעמוד", אתה הוא קיומו של עולם,

ד"א ותעמוד, תעמוד בדבריך, באיזה דבר, בדבר אשר דברת לאהרן שתהא הכהונה מתבסמת בידו. 

[ט] וזה הדבר אשר תעשה להם. להם אתה עושה ולא לאחרים, התחיל ללמדן האיך יהיו מטהרין ואוכלין בקדשים, היאך יהו טובלין ואוכלין בתרומה, לקדש אותם לכהן לי, אמר ר' מני בשם ר' אליעזר כל מקום שנאמר לי, לעולם ולעולמי עולמים, בכורות לעולם, שנאמר "כי לי כל בכור", הכסף והזהב לעולם, שנאמר "לי הכסף ולי הזהב", המלכות לעולם, שנאמר "כי ראיתי בבניו לי מלך", והארץ לעולם, שנאמר "כי לי הארץ", וישראל לעולם, שנאמר "כי לי בני ישראל", והלוים לעולם, שנאמר "והיו לי הלוים", הכהונה לעולם, "שנאמר לכהן לי". 

[י] וזה הדבר אשר תעשה להם וגו'. לקח פר אחד בן בקר, במקח ולא מן הגזל ואילים שנים, איל מכאן ואיל מכאן והפר באמצע, למה ג' כנגד ג' חדרי עולם, פר כנגד אברהם, "ואל הבקר רץ אברהם", ואילים שנים תמימים, כנגד יצחק ויעקב, ולחם מצות, בזכותם אברך הלחם. אמר ר' חייא בר אבא כשהיו הקרבנות קריבין היתה סאה ארבלית עושה סאה סולת, סאה קמח, סאה קיבר, סאה סובין, סאה מורסן, סאה גבונים, אבל עכשיו אדם מוליך סאה חטים לטחון, ואינו מביא אלא כשהוא מוליך ויותר מעט, למה שבטל לחם הפנים, ראה מה היו הקרבנות שהיו קריבין על גבי המזבח יפין להם, שכל מה שהיה קרב ממינו היה מברך את מינו, אמר ר' חייא בר אבא אפילו עיקרו של מזבח לא נעשה אלא בשביל כפרתן של ישראל, למה נקרא שמו מזבח, מ' שהוא מוחל עונותיהם של ישראל, ז' שהוא זכרון טוב לישראל, ב' שהוא ברכה לישראל, ח' שהוא חיים לישראל, לחם המצות ולחם הפנים היו מברכין את הלחם, וביכורים היו מברכין את פירות האילן,

מעשה בר' יונתן בן אלעזר שהיה יושב תחת תאנה אחת, והיתה התאנה מלאה תאנים יפות, ירד טל והיו התאנים שואבים דבש, והיה הרוח מגבלן בעפר, באתה עז אחת והיתה מנטפת חלב בדבש, וקרא לתלמידים ואמר להם בואו וראו דוגמא מעין העולם הבא, וכל כך למה שהיו הקרבנות קריבין,

מעשה בסופר אחד שהיה עולה לירושלים בכל שנה ושנה, והכירו אותו בני ירושלים שהיה גדול בתורה, אמרו לו טול לך חמשים זהובים בכל שנה ושנה ושב לך אצלינו, אמר להם יש לי גפן אחת והיא יפה לי מכולן, והיא עושה לי שלש דיפריאות בכל שנה, ושש מאות חביות היא עושה בכל שנה, הראשונה היא עושה שלש מאות, ושניה מאתים ושלישית מאה, ואני מוכר אותם בדמים יקרים הרבה, וכל השבח הזה לירושלים, בשביל ניסוך היין שהיו מקריבין, כיון שביטלו נמנעו כל הטובות הללו, ואתה מוצא כיון שגלו ישראל לבבל, היה אומר להן עזרא, עלו לארץ ישראל, ולא היו רוצין, אמר הקב"ה כשהייתם מקריבים לחם הפנים הייתם זורעים מעט ומביאים הרבה, אבל עכשיו זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ואין לשבעה, שתו ואין לשכרה משביטל ניסוך היין, "לבוש ואין לחום לו", משביטלו בגדי כהונה, אמר הנביא "כי תאנה לא תפרח", משביטלו את הביכורים, "ואין יבול בגפנים", משביטלו הנסכים, "כחש מעשה זית", משביטל שמן זית למאור, "ושדמות לא עשה אוכל", מהו ושדמות, ושדי בהמות, משביטלו הבכורות, "גזר ממכלה צאן", משביטלו התמידין, "ואין בקר ברפתים", משביטלו הפרים. אמר ר' שמעון בן גמליאל מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, שנאמר "ואל זועם בכל יום", אבל לעולם הבא הקב"ה מחזיר את הברכות שהיתה עושה, שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".

חסלת פרשת תצוה. 

פורים: מעשה לפורים מספר נפלאים מעשך

פורים: סיפור לפורים מספר נפלאים מעשך (בן איש חי)

מעשה באדם אחד שבא לבית הכנסת בליל פורים בערבית, וישב אצל גביר אחד שהיה מכירו  וכשקראו הציבור את המגילה גם הוא קרא עמם במגילה שבידו, וקרא  עד וייטב הדבר לפגי המן ויעש העץ ושתק, ומן  הלילה ההוא וכו׳ לא קרא כלום. א״ל הגביר למה קרית חצי  המגילה עד בלילה ההוא, ויאמר מפני כי משם ואלך מדברת המגילה בצערו של המן וצליבתו, והוא קשה עליו הדבר הזה הנעשה להמן, ואיני יכיל לקרות או לשמוע ברעה אשר באה על ראשו של המן, חבל על דאבדין ולא משתכחין, ויאמר לו הגביר, וכי אתה אוהב את המן ואת מעשיו אשר חשב לעשות ליהודים. אמר לו כן הוא. וישאלהו הגביר על מה ולמה, ויאמר מפני שהיהודים קשים הם מאד , וצריך להם אדם קשה כהמן, כדי להכניעם, ומה שעשה המן כהוגן עשה, וחבל עליו שנצלב ואבד מן העולם. א״ל הגביר מה עשו לך היהודים שאתה שונא אותם כל כך, ויאמר בזה היום לקחו

ממני בעבור המס של הממשלה כפלי כפליים ממה שראוי לי ליתן, והקילו מעל העשירים והכבידו עלי, לכך הוא שונא אותם כשנאתו של המן. א״ל הגביר אם כן למה לא עשית להם כאשר עשה המן להם, ויאמר כבר עשה כן בזה היום אחר שלקחו ממנו דמי המס, הלך אצל הממשלה והלשין עליהם בדבר אחד אשר יגיע להם ממנו נזק גדול, וכאשר תשמענו אחר הפורים.  והגביר בשמעו הדברים האלה שחק מעט, והראה לו פנים שוחקות כאלו ערב לו הדבר הזה אשר עשה, והנה אחר סיום התפלה כשיצא הגביר מבית הכנסת, זימן את האיש ההוא שיבא עמו לבית לסעודת הלילה, ויבא עמו, ויכנסו שניהם לחדר המסיבה אך דרכי של הגביר ההיא שיחזור ויקרא את המגילה בבית בשביל הנשים, אשתו וכלותיו ובנותיו, כי היו אוכלוסין הרבה בביתו, והיה בביתו ילדים הרבה בניו ובני בניו ובני ביתו, והיה דרכם של הילדים לעשות צורת המן פנים וידיים ורגלים,

ולובש בגדים ומצנפת בראשו, ובעת שקורא אביהם את המגילה, ויגיע לעשרת בני המן, המה יכו את המן זה המצוייר, ככה דרכם בכל שנה ושנה. והנה אחר שנכנסו לחדר הגדול של המסיבה, יצא הגביר משם כאילו הולך לבית הכסא, ויכנס בחדר אחר ויקרא את הילדים. ויאמר להם בזאת הלילה לא תכו צורת המן להכותה במקרא המגילה יען כי המן העקרי הבאתי אותו לכאן והכו את המן בעצמו. א״ל היכן הוא, אמר להם זה היושב בחדר המסיבה, וישמחו הילדים שמחה גדולה, ויתן להם מקלות דקים להכותו בעת שיגיע לעשרה בני המן. אמרו לו אין דרכינו להכות במקל דק אלא במקל עבה, וכל שכן כי עתה מכים את המן עצמו, אמר להם אם תכו אותו במקלות עבים ימות, א״ל וימות מאחר שהמן עצמו נפל בידינו למה לו חיים, א״ל טוב הדבר, אך למחר גם כן יש מקרא מגילה, ואם ימות בזאת הלילה למי תכו למחר, על כן תכוהו במקלות דקים עתה, ולמחר תמיתוהו במקלות עבים, ויאמרו טוב הדבר. ויאמר להם אביהם, אם כן אתם תכנסו לחדר המסיבה וכל אחד מקלו בידו, ותשבו לפני המן, ואני אקרא את המגילה, וכשאגיע למקום ההכאה אכה ברגלי על הקרקע, ואתם תחבטו את המן במקלות, ואחר שאסיר רגלי מעל הקרקע לא תכו אותו עוד, וזה הסימן ביני וביניכם, ויאמרו טוב הדבר. וכן עשה, נכנס לקרות המגילה בחדר המסיבה, ויתקבצו שם כל הנשים ובני הבית, וגם הילדים באו כל אחד מקלו בידו, ויתייצבו ויעמדו לפני אותו האיש, ומביטים בו ומתלחשים ביניהם, ומצפים שיגיע זמן ההכאה כדי לחובטו במקלות, וזה הרגיש שמתלחשים עליו רעה ולא ידע מה היא, וכאשר קורא אביהם שם המן בתוך המגילה, כל אחר מהילדים מביט באותו האיש בפנים של זעם, וחורק עליו שיניו, וזה נתבלבל ולא ידע מה זאת, וכשהגיע לפסוק ואת פרשנדתא הכה ברגליו בקרקע, ותכף ומיד התחילו הילדים לחבטו במקלות, וצועקים זה המן זה המן, וי המן וי המן, וזה צועק ומקלל את המן, ואת אביו של המן, אך אין שומע לו אך הילרים מכים וחובטין במקלות כל עוד שאביהם מכה ברגליו בקרקע, וקורא את עשרת בגי המן בכבידות, ואחר שהרים . רגליו מן הקרקע גם הם חדלו מלהכות, והאיש ההוא פצוע ומוכה ודמו שותת מן המקלות. ויאמר לגביר מה זאת עשית לי, ויאמר זו הקטנה ועדיין הגדולה אחריה תבוא, ויאמר מה היא הגדולה, ויאמר עתה ההכאות היו במקלות, אך שנאמר

הרב את ריבנו ונאמר ארור המן, יביאו לך בעיטות ברגלים עם סנדלים, אמר לו אם כן רצונך להמית אותי בזאת הלילה, אמר לו כן הוא בוודאי, ויאמר למה אמות מה עשיתי, אמר לו כבר אמרת שאתה שונא ישראל כהמן, ואתה אוהבו של המן, ואמרת עליו על דאבדין ולא םשתכחין , ועור הודית בפיך שעשית היום מעשה המן להלשין ולמסור את ישראל אצל הממשלה , אם כן נעשית המן בוודאי, והילדים בכל שנה מכים על הקרקע ועתה מכים את המן ממש, אמר לו חטאתי והסבלתי עשו, עתה די

בהכאות אלו שעשו לכפרת חטאתי, כי נחלה כל גופי, ובלי ספק צריך לשכב על המטה חודש אחד בעבור זאת, על כן בבקשה ממך פטור אותי שאלך לביתי. ויאמר לו וכי אני תופס אותך, תקום ותלך, ויקם ללכת, וחברו עליו הילדים ומכים אותו, ויאמרו לו המן היכן תלך, תסגר כאן בזאת הלילה, ולמחר בקריאת המגילה נמית אותך , ונשליך אותך בבית הכסא, ויחזור וישב ויבך בבכי גדול, והילדים רואין אותו בוכה, והם מצחקים ומקללים אותו קללות נמרצות, ונכמרו רחמי הגביר עליו, ויאמר לילדים תניחוהו שילך. אמרו לו זה אי אפשר, אחר שבא המן לידינו יצא בשלום מאתנו, איך תקבל לעשות כך, אמר להם הגביר אין זה המן העקרי, ויאמרו לדבריך הראשונים נאמין שאמרת זה המן, ויאמר אביא לכם ראיה שדברי אלו הם עיקר, הלא אתם עושים כל שנה צורת הסן ותכוהו, איך אתם עושים כל שנה צורתו זקן או בחור, ויאמרו זקן, אמר להם אם כן אין זה המן כי זה זקנו שחור, ויאמרו כן הדבר, אך אתה למה אמרת לנו תחלה שזה המן, ויאמר להם זה בן בתו של המן, היא הבת שנפלה מן הגג בעבורו. לכן המת אל תמיתוהו, כי כבר נסקלה אמו ודי לו בהכאות אלו שעשיתם לו, ויצילהו מידם בטענת דזקש״ה של המן הרע.

---------------------------------------

ועתה נבין כי יפה דן. הגביר את האיש ההוא להכותו במקום המן, על אשר עשה מעשה המן שהלשין ומסר את ישראל, ועסק זה המן חידשו בעולם, וכל המוסרים והמלשינים כולם הם תלמידיו של המן הרשע.

ולכן תמצא בקרב אותיות המן יש המן, כזה,  "ה מ נ"  לרמוז אע״פ שהמן אבד מן העולם, יש לו בנים בבטנו דומין לו, שהם המוסרים והמלשינים שעושים מעשה המן, אך בודאי כל מה שיזדמן מוסרים ומלשינים חריפים, לא ימצא אותם לישנא בישא כלישנא בישא דהמן, וכמ״ש בגמרא דמגילה דף י״ג אמר רבא ליכא דידע לישנא בישא כהמן. פירוש שכל המלשינים הם בניו ותלמידיו. עכ"ז ליכא בהו דידע לישנא בישא כהמן, ועכ"ז הצילנו השי״ת ברוב רחמיו וחסדיו וגבר ישראל.

פורים: מדרש מתוך פרקי דרבי אליעזר על מגילת אסתר

מדרש על פורים מתוך פרקי דרבי אליעזר על מגילת אסתר

אמר ר' תחנא בא וראה עשרו של אחשורוש שהיה עשיר מכל מלכי מדי ופרס ועליו הכתוב אומ' והרביעי יעשיר עושר גדול ומה היה עשרו של אחשורוש שהעמיד מטות זהב וכסף ברחוב העיר להראות לכל העמים עשרו, שנ' מטות זהב וכסף, וכל כלי תשמישיו של אחשורוש לא היו בכלי כסף אלא בכלי זהב, והביא כלי בית המקדש וכלי ביתו כלן היו משתנין ונעשין כעופרת, שנ' וכלים מכלים שונים, ועל רצפת פלטרין שלו היו אבנים טובות ומרגליות, שנ' על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת, ר' אליעזר אומ' חצי שנה עשה אחשורוש סעודות גדולות לכל העמים, שנ' ימים רבים שמנים ומאת יום, וכל עם שהיה מאכלו בטומאה היה נותן מאכלו בטומאה וכל עם שהיה מאכלו בטהרה היה נותן לו מאכלו בטהרו, לקיים מה שנ' לעשות כרצון איש ואיש, ר' שמעון אומ' כל מנהגן של מלכי מדי כשהיו אוכלין ושותין היו מביאין נשיהם גלויות בשר ערוה משחקות ומרקדות לפנים ולראות ביופי תארן, וכשנכנס יין בלבו של אחשורוש בקש לעשות כן לושתי המלכה ובת מלכים היתה ובקש שתבא לפניו ערומה, ושלחה לו לאמור איש שוטה ושכור אם אבוא לפניך ערומה ויראו אותי בערוה יבוזו לך בשולחנך, ואם יראו אותי שאני יפת תואר אחד מהשרים יהרוג אותך בשעת היין, כששמע המלך לדבריה צוה להרגה, וכשיצא היין מלבו של אחשורוש בקש לו את ושתי המלכה ולא מצאה, הגידו לו השרים הגזירה שגזר עליה והתחיל ובוכה על הגזירה שנגזרה עליה, ולמה נגזרה עליה גזירה זו שהיתה מביאה בנות ישראל ערומות ועושות בהן מלאכה בשבת, ועל זה נגזר עליה גזירה שתשחט ערומה בשבת, שנ' את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה, ר' זכריה אומ' מגלגלין זכות על ידי זכאי, על יד דניאל נתגלגלה מלכות אסתר שאמ' למלך אל יבכה עליה שכל מה שעשית כדת וכשורה עשית, שכל המקיים את התורה הב"ה מקיים את מלכותו, שכך אמרה תורה האיש ימשול, שנ' והוא ימשול בך, ושלח המלך בכל המדינות לעשות כדבריו שנ' להיות כל איש שורר בביתו, ועוד אמ' למלך יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה, ולא כל נערות אלא נערות יפות מראה, והנערה אשר תיטב בעיניו כתיב כאן, וכתיב להלן ותיטב הנערה בעיניו, זו אסתר, והטה עליה הב"ה חן וחסד בעיני כל רואיה, שנ' ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה.

איש יהודי היה בשושן הבירה, ר' שמעיא אומר וכי לא היה בשושן הבירה יהודי אלא מרדכי בלבד, והא כתיב והיהודים אשר בשושן אם כן היו יהודים בשושן זולת מרדכי, אלא שהיה בן אבות אבטינאס שהיה מזרע המלוכה והיה עוסק בתורה לפי' נקרא שמו יהודי, ושמו מרדכי שהיתה תפלתו נכנסת לפני הקב"ה כריח מר דרור, בן יאיר שהיה מאיר פנים בהלכה, בן שמעי שהיה שיצא לקלל את דוד, בן קיש איש ימיני מזרע מימינים ומשמאילים, שנ' ובני בנימין נושקי רומי קשת, ר' שמעון אומר בא וראה חכמתו של מרדכי שהיה יודע שבעים לשון שנ' הבאים עם זרובבל ישוע נחמיא מרדכי בלשן, והיה יושב בשער המלך לראות שלא תטמא אסתר ונערותיה בכל מאכל טמא, ושמע שני סריסי המלך מדברים בלשון כשדים ואומרים עכשו ישכב המלך על משכב הצהרים וכשיקום ויאמר תנו לי מעט מים נתן בקיתון של זהב סם המות והוא ישתה וימות, ושמע מרדכי ונכנס והגיד לאסתר המלכה, ואסתר הגידה למלך בשם מרדכי, מכאן אמרו כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, וכשעמד המלך משינתו אמר לשני סריסיו הנהוגים להשקותו תנו לי מעט מים והביאו קיתון של זהב וסם המות בתוכו אמר להם שפכו המים לפני, אמרו לו אדוננו המלך הם מים ברורים טובים ויפים ולמה נשפכם לפניך, אמר להם כך עלתה בלבי לשפכן לפני ושפכו את המים לפניו ומצא סם המות בתוכם וצוה לתלותן, שנ' ויתלו שניהם על עץ, ונתלו שניהם על עץ אחד זה אחר זה, שנ' על עץ ואין כתוב על עצים, וכל דבר שאין עושין לפני המלך היו כותבין לפניו ומניחים באחמתה של מלך וכשירצה המלך לראות מה שעברו עליו קוראין בספרים והוא יודע מה שעברו עליו, וכתבו את הדבר שהגיד מרדכי לאסתר על ספר, שנ' ויכתב בספר דברי הימים, ר' פנחס אומר שני עשירים עמדו בעולם אחד בישראל ואחד באומות העולם, קרח בישראל והמן באומות העולם, קרח שמצא אוצרות של זהב של יוסף והמן שלקח כל אוצרות של מלכי יהודה ואת כל אוצרות של קדשי הקדשים, וראה המלך עשרו ועשרת בניו סופרים וכותבין נוטרין לפניו, ורצה המלך לגדלו ולרוממו, שנ' גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא, וצוה המלך להיות כל עם ועם כורעים ומשתחוים לפניו, מה עשה המן עשה לו צלם מרוקם על בגדו ועל לבו, וכל מי שהיה משתחוה להמן משתחוה לע"ז שעשה, וראה מרדכי ולא קבל להשתחוות לע"ז, שנ' ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ונתמלא עליו חימה ואמר היהודים הללו שונאי אבותי היו מעולם, עכשיו אומר למלך ויאבדם מן העולם, ונכנס המן לפני אחשורוש ואמ' לו אדני המלך ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים ואינם טובים לך ואינם עושים רצונך ולמלך אין שוה להניחם אם על המלך טוב קח החצי מממוני ותן לי רשות עליהם, שנ' אם על המלך טוב יכתב לאבדם, אמ' לו המלך הרי הם נתונים לך בחנם והממון שאתה נותן אלי בעבורם יהיה שלך, ורוח הקדש צווחת ואומרת כה אמר ה' חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, ר' יוסי אומ' איסטרטלטס היה המן וכתב אגרות פתקין והפיל גורלות על המזלות לידע בין יום ליום בין חדש לחדש בין מזל למזל, שנ' הפיל פור הוא הגורל, וכתב אגרות ושלח בכל המדנות להשמיד להרוג את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים בשלשה עשר לחדש אדר ביום שלישי במזל אריה, ושמע מרדכי וקרע את בגדיו ולבש שק ואפר ויצא ברחוב העיר, שנ' ומרדכי ידע, והיה צועק ובוכה ואומ' לפני הקב"ה רבון כל העולמים נשבעת לאבותינו להרבות את זרעם כככבי השמים וכחול אשר על שפת הים, ועתה נתת אותנו כצאן לטבחה, זכור לאברהם ליצחק וליעקב אשר נשבעת להם בך להרבות את זרעם כככבי השמים, שמעה אסתר ותשש כחה, שנ' ותתחלחל המלכה מאד, שלחה וקראה להתך נאמן ביתה לידע מה נעשה למרדכי, ויצא התך למרדכי ויגד לו את הדבר, ונכנס התך והגיד לאסתר, וראה המן יוצא ובא להתך והרגו, ולא מצאה אסתר איש נאמן אחר לשלוח אותו אל מרדכי, ואמרה היא בנפשה לבא אל מרדכי שנ' ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי, אמרה לו לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום, ואלו הן י"ג בניסן י"ד בניסן ט"ו בניסן, אמר לה מרדכי והלא יום שלישי הוא יום ראשון של פסח, אמרה לו זקן שבישראל ואתה ראש לסנהדרין ואתה אומ' דבר זה, ואם אין ישראל לעשות הפסח למי הוא פסח, ושמע מרדכי את דבריה והודה לה מרדכי ועשה לה כל אשר צותהו, שנ' ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר, מה הוא לשון ויעבור מרדכי, מלמד שעבר יום ראשון של פסח בלא אכילה ושתיה, ביום השלישי לבשה אסתר בגדי מלכות ושלחה וקראה למלך ולהמן לסעודה שעשתה בחמשה עשר בניסן, כיון שאכלו ושתו אמר המן בלבו המלך מגדל אותי והמלכה מרוממת אותי ואין גדול ממני בכל מלכותו, ושמח בלבו הרבה מאד, שנאמ' ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, בלילה ההוא נדדה שנת המלך ואותה הלילה נד כסאו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ונדדה שנת המלך שבארץ ועמד משינתו, שראה בחלומו להמן שנטל את הסייף להרגו ונבהל ועמד משינתו, ואמ' לבני המן שמשי וספרי כותבי ספרי המלך לקרות בספרים ולראות ולידע מה שעברו עליו, ופתחו הספרים וימצאו הדבר שהגיד מרדכי ולא היו רוצים לקרות אותה, והיו גוללין את הספרים, אמ' להם המלך קראו מה שכתוב לפניכם ולא היו רוצין לקרות, והכתובין הם נקראים לפני המלך מאליהם, שנ' ויהיו נקראים לפני המלך, ויהיו קוראין אין כתוב כאן, אלא ויהיו נקראים, אמ' המלך לעבדיו קראו לי להמן, אמרו לו הרי הוא עומד בחוץ, אמ' המלך יבא ויכנס לפני, ובא המן לפני המלך אמ' לו המלך אני רוצה לגדל ולרומם לאיש אחד שנתן אלי החיות מה לעשות לו אמ' המן בלבו אין חפץ המלך לעשות יקר וגדולה יותר ממני, וכל זרעו של עמלק אין מגלין הסוד בפיהם ואומרים בלבן, שנ' ויאמר המן בלבו, אמ' המן אדבר דברים שאהיה מלך כמהו, אמ' לו אם רצית לעשות יקר לאיש אשר המלך חפץ ביקרו יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך ביום שהמליכוך וסוס שרכבת בו ביום שמלכת ואת הכתר שנתן בראשך ביום שמלכת, וכעס המלך על הכתר הרבה מאד, אמ' המלך הרשע הזה לא דיו שאמ' אלי על המלבוש ועל הסוס אלא אף על הכתר שבראשי, אם כן מה הניח לי, כיון שראה המן שכעס המלך על הכתר, חזר ואמ' ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים, אמ' לו המלך צא ועשה כן למרדכי, שמע המן ונבהל ואמ' לו אדני המלך הרבה מרדכי יש, אמ' לו מרדכי היהודי, אמ' לו יש יהודים הרבה, אמ' לו היושב בשער המלך, אמ' לו אדני המלך לא הייתי סבור כי אם על שר גדול היית אומ', לזה תן לו שדות וכרמים ודיו, אבל לזה מה יועיל לו, אמ' לו עשה כאשר דברת, וגם אני יכול לתת לו כל מה שגזרת, אמ' לו אדני המלך אתן לך אחד מבני הגדולים ויעשה לו ככל מה שגזרת עלי, אמ' לו חיי ראשי ומלכותי לך נאה לעשות כן, מיד לקח המן הלבוש והסוס והלך אצל מרדכי ושאל לו בשלום, אמ' לו מרדכי אין שלום אמ' ה' לרשעים, אמ' לו המן קום לבוש פורפוריון של מלך, אמ' לו רשע אין אתה רואה כי אני לבוש שק ויושב על האפר ממה שעשית לי, אלא הוליכני לבית המרחץ ואחר כך אלבש פורפריון של מלך, מה עשתה אסתר צותה לבל יעשה מרחץ ואם יאמר המן לבעלי המרחץ להדליקו אל ישמעו לו, הלך המן בכל המרחצאות ולא מצא והדליקו בעל כרחו הוא בעצמו, ושלח לבנו הגדול לקרא את מרדכי למרחץ, לקח מרדכי והכה אותו ברגליו, אמ' לו ולמה לא בא אביך בעצמו והלא עבד הוא לי, הלך אצל אביו ואמ' לו, הלך הוא בעצמו בעל כרחו ונכנס עמו לבית המרחץ וגלח את ראשו ויצא והלבשו אמ' עלה ורכוב על הסוס, אמ' לו מענוי הצום אין בי כח לעלות ולרכוב על הסוס, מה עשה המן השפיל את עצמו ונתן מרדכי רגלו על צוארו ועלה ורכב על הסוס, ומדרמי עליה חד כרעא בעא ליה בכרעא אחריתי, אמ' לו המן והלא כתוב בתורה בנפול אויבך אל תשמח, אמר לו רשע בישראל כתוב זה, אבל באומות העולם ואתה על במותימו תדרוך, ובא מרדכי אצל המלך, והוא מכריז עליו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, וישב לו במושב כבודו על שער המלך, והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש על מה שאירע לו, אמרה לו זרש אשתו וכל אסטרוגולין שלו שמעת מה עשו לפרעה במצרים, אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו, באותה שעה באו נערי אסתר לקחו את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר בששה עשר בניסן, כיון שאכלו ושתו אמ' לה המלך מה שאלתך אסתר המלכה ותנתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש, אמרה לו אדני המלך איני שואלת ממני אלא לתת לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי שבא אדם אחד וקנה אותנו להשמיד להרוג ולאבד, ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו אני ועמי החרשתי, אמר לה המלך ומי הוא האדם הזה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן, אמרה לו המן הרע הזה, מיד חפו פניו, והמלך קם בחמתו ממשתה היין ונכנס בגינת הביתן, מה עשה מיכאל התחיל מקצץ נטיעות לפניו, וראה המלך כן, אמ' לו מה זה, אמ' לו אני מבניו של המן שכך צוני אבא, מיד וחמתו בערה בו, ונבער חימה על חימה, ושב מגינת הביתן, מה עשה מיכאל המלאך הגביה את המן מעל אסתר כאילו רוצה לבא עליה, אמ' המלך הרשע הזה לא דיו שקנה את אשתי להשמיד ולהרוג ולאבד אלא רוצה לבא עליה, הגם לכבוש את המלכה עמי בבית, ושמע המן את הדבר הזה ונפלו פניו, שנ' ופני המן חפו, וצוה המלך לתלותו על העץ, באותה שעה מה עשה אליהו ז"ל נדמה לחרבונא אחד מסריסי המלך, אמ' לו אדני המלך יש עץ בביתו של המן מבית קדשי הקדשים, שנ' ויבן את בית יער הלבנון ויעש את אולם העמודים חמשים אמה ארכו ושלש אמות רחבו, מיד צוה המלך לתלותו, וכתי' ויתלו את המן, לקח המלך את כל אשר להמן ונתן למרדכי ולאסתר, לקיים מה שנ' וביתיה נוולי יתעבד על דנא, וצוה המלך ואמ' כתבו על היהודים כתוב בעיניכם בשם המלך, וכתבו וחתמו אגרות פתקים ושלחו בכל המדינות להשמיד להרוג ולאבד את כל שונאי היהודים בלשלשה עשר לחדש אדר ביום השלישי במזל אריה, מה הארי הזה מלך על כל החיות וכל מקום שהוא רוצה הוא הופך את פניו, והוא חשב והפך להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים נהפוך הוא על שונאיהם, שנ' ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ר' אליעזר אומ' ארבעים בנים היו לו להמן עשרה כותבי המלך ושלשים מושלים בכל המדינות, שנ' ואת עשרת בני המן תלו, וכלם נתלו על עץ אביהם, שנ' עשרת בני המן תלו על העץ, וכתיב אחר אומ' ואת עשרת בני המן תלו על העץ, ר' פנחס אומ' מלך מרדכי, שנ' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו', מה המלך לובש פורפריא, כך מרדכי, שנ' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור, מה המלך עטרה כלולה בראשו, כך מרדכי, שנ' ועטרת זהב גדולה, מה המלך אימתו על כל הארץ, כך מרדכי, שנ' כי נפל פחד מרדכי עליהם, מה המלך שמעו הולך בכל הארץ, כך מרדכי שמעו הולך בכל הארץ, שנ' כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות, מה היתה שמעו של מרדכי כי היה אדם נכבד והיה עומד בצד המלך ואסתר המלכה היתה יושבת בצד האחר, כי מרדכי היה איש טוב ומבקש שלום, שנ' כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, ועליו הכתוב אומ' שמור תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום.  

פרשת תרומה: מתוך נועם אלימלך

בס"ד

פרשת תרומה: מתוך נועם אלימלך

ויקחו לי תרומה. פירש רש"י ז"ל לי לשמי: נראה לי, דהנה הצדיק על ידי עוסקו בתורה לשמה ומנדב את לבו למקום ברוך הוא על ידי זה הוא מרים ומעלה את הדינים לשורשם וממתיקם שם וממילא פועל רחמים וחסדים. וזהו ויקחו לי תרומה, רצה לומר שיקחו וילמדו את התורה שעל ידי זה ירימו לי תרומה, דהיינו שיעלו את הדינים למעלה להמתיקם. וזה שפירש רש"י ז"ל לי לשמי, רצה לומר שרש"י ז"ל מרמז שקאי על התורה היא שמותיו של הקב"ה ותלמדו את התורה לשמה להמשיך אותי לשמי, דהיינו לתורתי שהיא שמותי. וזהו לי לשמי להמשיך אותי לשמי לתורתי וזאת התורה תפעול המתקת הדינים בשורשם. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום אקר"א לאלהים עליון כו', דאלקים עליון הוא עולם העליון אשר משם התחלת הדינים. והצדיק הממתיק אותם צריך להמתיקם שם בשורשם. ואמר דוד המלך עליו השלום אקר"א לאלהים עליון, רצה לומר שאני ממתיק הדינים שם בשורשם הנקרא אלהים עליון. לאל, רצה לומר וממילא נעשים רחמים וחסד כמו שנאמר חסד אל כל היום. גומר עלי, רצה לומר ואז ממילא בא החסד אלי למטה ונגמר אלי הרחמים והחסד והבן וקל להבין. 

או יאמר, דהנה הצדיק בכל יום ויום הוא מרבה השפעות יותר להשפיע לעולם. וזהו פירוש יום ליום יביע אומר, יביע, מלשון מעיין הנובע שבכל יום נובע השפעתו שמשפיע יותר ויותר. וזהו יודע ה' ימי תמימים כו', דבאברהם אבינו עליו השלום נאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולהבין איך שייך לומר אצל הבורא ברוך הוא עתה ידעתי, משמע ולא קודם חלילה. אך הענין הוא, כשהצדיק מתנהג בקדושתו ימים רבים אזי הוא מביא קדושתו ועבודתו למעלה עד הבורא ברוך הוא. ולכן אחר שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום בעשר נסיונות אמר השם יתברך עתה ידעתי, רצה לומר שעל' קדושתך למעלה אלי וזה נקרא ידיעה לשון חיבור ממש בבורא ברוך הוא. וזהו יודע ה' ימי תמימים, פירוש כל יום ויום של הצדיקים התמימים עולים למעלה עד הבורא ברוך הוא ומתקנים הצינורות ההשפעות ואחר שיקום עוד צדיק כמותם אזי הוא גם כן מתקן הצינורות. וממשיך השפעות עוד נוסף על הצדיקים הראשונים, דהיינו מה שתיקנו ופעלו הצדיקים הראשונים קיימת לעד ולכן צדיק הבא אחר כך הוא מוסיף תיקון על תיקון הראשונים. וזהו ונחלתם, דהיינו ירושתם שהם מורישים לעולם. לעולם תהיה. וזהו ויקחו לי תרומה, רצה לומר על ידי שאתם תעלו ותגביהו עבודתכם הקודש אלי עד שמי ממש. וזהו לי לשמי, על ידי זה תקחו תרומה, דהיינו השפעות. ולא זה בלבד שעל ידי מעשיכם ועבודתכם תגרמו השפעות. אלא שגם מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו תרומתי, פירוש גם מכל איש צדיק וצדיק הקודם לכם תקחו גם כן תרומתי, דהיינו השפעתי לישראל, וקל להבין. 

או יאמר ויקחו לי תרומה, דדוד המלך עליו השלום אמר מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך. יש לומר הפירוש, דהנה יש ב' מיני צדיקים, דהיינו יש צדיק העובד השם במעשים טובים ועובדות כשרות בגופו ועדיין לא הגיע למדריגות מחשבות בדבקות גמור בבורא יתברך ויתעלה במחשבתו הטהורה. והצדיק הזה הוא גורם תיקון השכינה הקדושה והטהורה אבל עדיין אין בידו הכח להשפיע השפעות טובות לעולם. ויש צדיק הדבוק בבורא יתברך במחשבות קדושות תמיד ודבקות בלי הפסק הצדיק הזה הוא גורם השפעות גדולות לעולם. וזהו מה גדלו מעשיך ה', רצה לומר מדרגות הצדיקים העוסקים במעשים טובים. מאד עמקו מחשבותיך, רמז לצדיק הנ"ל העובד במחשבות זה עמוק עמוק מי ימצאנו. 

וזהו גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם, דהיינו המעשים טובים והתורה והמצות הם גדולים מאוד. ולא עוד אלא שהצדיק יכול לדרוש אותם לכל חפצי בני אדם לגרום להם השפעות וברכות וטובות. וזהו ויקחו לי תרומה פירש רש"י ז"ל לשמי, רמז למדרגת הצדיקים העובדים במעשים טובים וגורמים העלאת השכינה הקדושה. מאת כל איש אשר ידבנו לבו, רצה לומר אבל על ידי אותו הצדיק המנדב את לבו בכל מכל כל במחשבותיו ומנדב את עצמו לשמים על ידי הצדיק תקחו הכל, דהיינו תקחו את תרומתי, דהיינו קדושתי. וגם נוסף על זאת שיהיה לכם השפעות על ידו. וזהו וזאת, וי"ו מוסיף על ענין ראשון תקחו את תרומתי גם וזאת אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת, דהיינו השפעות גדולות ברכות וטובות, וקל להבין. 

או יאמר מה גדלו מעשיך ה', דיש לדקדק בפסוק שאמר שמן למאור וכו' אבני שוהם לאפוד, ונמצא מפרש הפסוק כל דבר מאלו לאיזה צורך הם באים, ולגבי זהב וכסף סתם הכתוב ואינו מפרש לאיזה צורך הם באים. אך הענין דדרשו חז"ל ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך כו' , ופירשו בכל ממונך, ויש לדקדק למה לא אמר בפירוש בכל ממונך ולמה שינה הכתוב לכתוב מאודך. אך שהתורה הקדושה רמזה לנו עוד דבר אחד, דהנה השם יתברך ברוב רחמיו נתן לנו רשות להינות קצת בעולם הזה מכסף וזהב לצורכינו אך לזה צריך שימור גדול להיזהר מאד מאד להתנהג כשורה בממונו. וזהו ששינה הכתוב לכתוב בכל מאודך ופירשו חז"ל בכל ממונך, רמז לדברינו הנ"ל שיזהר מאוד מאוד בממונו שלא יבא בהם לידי תקלה חס וחלילה וצריך האדם לעמוק במחשבותיו שלא ימצא בממונו שום עול ועוון. ולכן לא נאמר בכסף וזהב לאיזה צורך דרמז דניתן רשות גם כן ליהנות בני אדם קצת בממונם לצורכיהם. 

וזהו מה גדלו מעשיך כו' מאד , פירוש בענייני ועסקי ממונו שנאמר בהם בכל מאודך. עמקו מחשבותיך, צריך לעמוק בהם במחשבותיו שלא יכשל בהם לקיים בהם בכל מאדך, וקל להבין. 

או יאמר דאיתא במשנה אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא וכו'. ויש לדקדק על כפל הלשון. ויש לומר, דהנה הצדיק העובד השם במצות ומשמר את עצמו שלא לעבור חס וחלילה על איזה מצוה קלה ומהדר אחריה לעשותה כתקנה אבל אינו במדריגה זו שיבא בהמצות אל הדבקות הבורא ברוך הוא וחשקות גדול אליו יתברך לזה הצדיק יש לו לצפות לתשלום גמול לעולם הבא. אבל יש צדיק שעובד במחשבות טהורות ומדבק את עצמו על ידי המצות בבורא ברוך הוא בדבקות וחשקות גדול ורואה תמיד רוממותו יתברך, הצדיק הזה הוא מושך תענוגי עולם הבא אליו כאלו נהנה מזיו השכינה בעולם הזה. וזה הצדיק אינו מצפה לתענוגי עולם הבא, כי יש לו תענוגי עולם הבא בעולם הזה. וזהו דאיתא בברכות  שברכו עולמך תראה בחייך, רצה לומר שתזכה שתהיה כל כך צדיק שתהיה בדביקות תמיד ואז תהיה לך תענוגי עולם הבא בחייך 

וזהו פירוש המשנה אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס בעולם הבא, היינו שמצפים לתשלום שכר אלא היו כעבדים כו', רצה לומר שתהיו כל כך צדיקים שתהיה לכם השכר מיד בשעת עשיית המצוה כנ"ל, דהיינו התדבקות על ידי המצות תמשיכו את התענוג לכם. 

וזהו ויקחו לי תרומה, רצה לומר שתזכו להנות מזיו שכינתי בעולם הזה וזהו כמו תרומה והפרשה מעולם הבא. וזהו ויקחו לי לשמי, דהיינו שתקחו ותמשיכו את הבורא ברוך הוא אצליכם ותהנו מזיו שכינתו. ומפרש הכתוב מי הוא שזוכה אל מדריגה זו ואל מי אני מדבר, דהיינו מכל איש אשר ידבנו לבו, דהיינו שנדב לבו לעבוד את הבורא ברוך הוא במחשבות טהורות ודביקות הבורא ברוך הוא תקחו את תרומתי, וקל להבין.

או יאמר ויקחו לי תרומה, דהנה הצדיק כשרוצה לפרש איזה תורה או איזה פסוק אזי כשמתחיל לדבר הוא מנענע בשורשו ובא לו הפירוש מהשורש שלו וזהו דוקא כשמדבר אל צדיק חבירו ומנדב את לבו לשמוע אליו אזי דבורו אינו נפסק משורשו ויכול למשוך הפירוש משורשו, כי כל דבר שבקדושה צריך להיות דכר ונוקבא להשפיע למקבל מה שאין כן כשרוצה לדבר וחבירו אין נותן לבו לשמוע אזי דבורו נפסק. וזהו ויקחו לי תרומה, רצה לומר התרומה שאתם מרימים הפירוש מעולם העליון. תקחו לי לשמי, דהיינו לשמה. ואמר הכתוב אימתי אתם תוכלו להרים הפירוש מעולם העליון מאת כל איש אשר ידבנו לבו, היינו כשתדברו אל הצדיק אשר נדב לבו לשמוע, וקל להבין. 

ועשו ארון עצי שטים כו'. נראה לפרש, דהנה הארון והשולחן והמנורה הם רמז על בני חיי ומזוני, דהיינו הארון רמז על חיי דעל ידי התורה הקדושה נמשכים חיים לעולם כמו שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. והשולחן הוא ממילא רמז על מזוני. ואיתא בגמרא  חיי ובני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ויש לומר הפירוש כך, דימי החול נקראים זכותא מלשון זכוכית והוא מחמת שהצדיק רואה בהם באספקלריה שאינה מאירה, היינו שהוא כעין חציצה ומחיצה קצת המפסקת. אבל קדושת יום שבת קודש נקרא מזלא דהוא עולם עליון הוא בגימטריא ע"ח ג הויות והם כנגד שלש סעודות של שבת קודש. ועל ידי הצדיק ממשיך את השלש הנ"ל, דהיינו על ידי שלש הויות הנזכרים לעיל שהם בגימטריא מזלא הוא ממשיך חיי ובני ומזוני, שבשבת קודש הצדיק בא בקדושה רבה וכאלו רואה באספקלריה מאירה שאין דבר חוצץ נגדו. 

וזהו ארון עצי שטים, דהצדיק נקרא עץ שהוא דבוק בעץ החיים כמו שנאמר  היש בה עץ, ופירש רש"י ז"ל אדם כשר. וזהו שאמר אברהם אבינו עליו השלום למלאכים והשענו תחת העץ, דהיינו שראה אותם וחשב או שהם צדיקים גמורים או שהם ערביים כפירוש רש"י. ואמר להם לפי ראות עיני אתם צדיקים גדולים והשענו תחת העץ, היינו עץ החיים. 

וזהו ויורהו ה' עץ, רצה לומר על ידי הצדיק נהפך מר למתוק. וימתקו המים, שהמתיק אותם. ואמר הכתוב הצדיקים שהם נקראים עצי שטים ראשי תיבות שלום טובה ישועה מזוני, היינו שהם ממשיכים הכל לעולם והם יראו עיקר שיפעלו בתורתם.

אמתים וחצי ארכו. דאיתא בגמרא  מרובה מדת תשלומי כפל ממדת וכו'. פירוש דהצדיק צריך לקשר ולייחד העולמות העליונים בתחתונים, דהיינו שצריך לעבוד ולתקן ד' אותיות הויה ברוך הוא וברוך שמו שהם ד' עולמות עד הגיע אל החכמה דהיו"ד הוא חכמה ומשם יעלה עד עולם החמישי שהוא קוצו של יו"ד. 

וזהו עולם הפוך ראיתי עליונים למטה וכו', דהשם יתברך ברוך הוא ברא העולם יש מאין והצדיק עושה בהיפך, דהיינו מיש עושה אין דהצדיק הרוצה לבטל איזה דבר ולפעול צריך להביא אותו הדבר עד החכמה ושם נעשה אין כאשר כתבתי כמה פעמים והחכמה מאין תמצא. וזהו עליונים למטה, היינו עולמות העליונים הצדיק ממשיך למטה, והתחתונים הוא מעלה אותם למעלה לקשר וליחד אותם כאחד. אמר ליה בני עולם ברור ראית, פירוש זה צריך כל אדם להיות עבודתו כך. וזהו מרובה כו', היינו שהצדיק פועל הרבה במדה זאת תשלומי כפל, פירוש שעושה שלום ויחוד בעולמות עליונים ותחתונים. והיינו כפל, דהיינו העליונים ותחתונים. זה מרובה שעולמות הם רבים עד אין קץ ותכלית. ועל ידי איזה דבר יכול לפעול כן הנה זה בא ממדת תשלומי ארבעה, היינו שעובד ומתקן ארבעה העולמות שהם ד' אותיות הויה. וחמשה, הוא עולם החמישי קוצו של יו"ד שעולה הצדיק עד החכמה כנ"ל ועל ידי זה הוא מיחד כל העולמות לאחד. 

וזהו שאמרו חז"ל  אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו דהני תרי כהני כו' ואמר לחבריה הגיעני כפול ואמר אידך הגיעני כזנב הלטאה בדקו אחריו ומצאו שמץ פסול. והנה לכאורה דברי הכהן הגיעני כפול הוא ללא צורך דאין מוכח מזה כלל אל יוציא דבר כו'. ולפי דברינו זהו דברי הכהן הגיעני כפול והפליגו חז"ל במעלות הכהן זריז שאינו מוצא דבר מגונה מפיו שעל ידי זה יכול לטהר ולקדש עצמו ולעשות יחוד בעולמות עליונים ותחתונים ולזה רמזו שאמר הגיעני למעלה זו כפול כנ"ל. 

וזהו שנו חכמים, דהיינו שהגיעו לחכמה. בלשון המשנה, הם פעלו בלשונם ליחד ב' עולמות וזהו המשנה. 

וזהו שויתי ה' לנגדי תמיד כו' , דזה חיוב על כל איש מישראל לצייר השם הויה ברוך הוא נגד עיניו. אך הצדיק השלם העובד ומתקן את השם הויה ברוך הוא אזי ממילא תמיד עומד נגד עיניו ואין צריך לצייר עוד. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה שויתי ה', היינו שעבדתי ותקנתי את השם הויה ברוך הוא עד שהוא תמיד לנגד עיני. כי מימיני בל אמוט, דחכמה נקרא ימין כדאיתא הרוצה להחכים ידרים, ודרום הוא ימין, והיינו שאמר עתה שבאתי אל מדריגת חכמה הנקרא ימין. בל אמוט, אף בשרי ישכון לבטח על ידי זה. 

וזהו אמתים, דהיינו שיראו בתורתם ליחד העולמות העליונים והתחתונים, דהיינו אמות כפולות ב' אמות עולם תחתון ועולם עליון. וחצי, פירוש ואל יחשוב הצדיק שעשה ופעל הכל כראוי אלא יחשוב שלא פעל אלא חצי, היינו מקצת מה שיש לו לפעול שיחזיק עמו במדת הכנעה. ארכו, היינו התקשרותו והתייחדו העולמות ממטה למעלה באורך. ואמה וחצי רחבו, היינו ההשפעה שהוא ממשיך על עולם הזה בכל רחבו של עולם יחשוב גם כן חצי כנ"ל. וצפית אותו זהב טהור, דאיתא בגמרא  עצי שיטים עומדים שמעמידים צפויהם. נוכל לומר הפירוש כך, דהצדיק נקרא עץ כנ"ל והם מעמידים את כל מה שהם מצפים וחושקים לפעול לעולם השפעה ורחמים הם מעמידים על קיומם שכן יקום כדבריהם ותשוקתם. שמא תאמר אבד סברם וסכוים. פירוש שמא תאמר לא כך הוא חלילה כל סברם וסכוים בטל. תלמוד לומר עצי שטים עומדים. וזהו וצפית, דהיינו הצדיק המצפה להמשיך השפעה לעולם יהיה ציפיתו כל כך צלול וברור שיהיה ממשיך זהב לפרנסה. טהור, שיהיה בהיתר ובטהרה גדולה. ואיך יעשה ואמר מבית ומבחוץ תצפנו, דהיינו שיהיה תוכו כברו שיהיה מצפה בלב ונפש וגוף להביא ברכה לעולם. ועשית כפורת זהב טהור, פירוש כפורת הוא לשון כפרה, דהיינו הצדיק צריך להיות תמיד בתשובה שהתשובה מכפרת. זהב טהור, דהיינו שהתשובה תהיה בלב שלם בחרטה גדולה בלי שום סיג. ועשית שני כרובים. דהנה יחזקאל הנביא ראה במרכבה קדושה פני השור מהשמאל וכו', וביקש רחמים והפכו לכרוב שאין קטיגור נעשה סנגור והיינו מדין לרחמים. וזהו ועשית שני כרובים כתרגומו כרביא. מקשה תעשה אותם, דהיינו על ידי מקשה שתשבר את גופך בחרטה גמורה בתשובה כנ"ל על ידי זה תבא אל המדרגה אחר כך שתוכל להפוך את הדינים, דהיינו השמאל לרחמים לימין על ידי התלהבות והדבקות, והיינו ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, שתפעול שיהיה רחמים מקצה ועד קצה דגם השמאל הם הדינים יתהפכו לרחמים. ובמה תוכל לפעול כל הנ"ל. מן הכפורת, דהיינו התשובה תעשו את הכרובים, דהיינו הרחמים על שני קצותיו. והיו הכרובים פורשי כנפים, פירוש הרחמים הגדולים יהיו פורשים כנפים על ישראל להיות סוככים בכנפיהם עליהם ולחופף עליהם מכל דין ולהשפיע להם ברכה. על הכפורת, דהיינו המדרגה הזאת שתבא אל הדבקות כנ"ל ותפעול הכל הוא למעלה מן הכפורת, היינו התשובה. ועשית שולחן עצי שיטים, פירוש השולחן הוא שעל ידו ממשיך הצדיק מזוני ותעשה את השולחן, דהיינו אכילתך. וצפית אותו זהב טהור, שיהיה בלי מחשבות חוץ רק ממחשבות טהורות. ועשית לו זר זהב סביב, פירוש שיהיה כל סיבוב אכילתך זר בעיניך ולא תכוין להנאתך רק לכבוד שמים. ועשית לו מסגרת טופח, דאיתא בגמרא  שולחן של תלמיד חכם שני שליש מכוסה ושליש מגולה שעליו הקערות והכוסות מונחים וטבעתו מבחוץ וזהו הפירוש כאן טופח, הוא מלשון טפח, היינו השליש שהוא מגולה שניתן לך רשות לאכול יהיה סביב לו מסגרת, דהיינו שיסגיר את עצמו במחשבות טהורות בלי שום כונת הנאה עצמו. ועשית לו ארבע טבעות זהב, טבעת הוא טבעת קידושין להשכינה על דרך דאמרינן  וארשתיך לי לעולם וכו', והיינו שתקדש את שולחנך בארבע אותיות הויה ברוך הוא היינו ארבע טבעות. על ארבע הפאות אשר לארבע רגליו, פירוש שאדם נקרא מהלך שתים והבהמה היא מהלכת ארבע רגלים וצריך האדם שלא יהיה דומה ושוה לבהמה באכילתו שצריך להתקדש ולהתטהר ולהשרות השכינה והקדושה על שולחנו. וזהו אשר, כל הנ"ל יעשה לארבע רגליו, פירוש בשביל שלא יהיה דומה לבהמה שהיא מהלך ארבע רגלים, רק להוציא הניצוצות הקדושים באכילתו ולהמשיך ולהשפיע לעולם מזוני ופרנסה טובה. וזהו פירוש הגמרא וטבעתו מבחוץ, היינו טבעת הקדושין כנזכר לעיל, וקל להבין. 

ועשית את הקרשים למשכן. יש לומר, דהנה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ונראה לי דאיתא בברייתא דרבי ישמעאל בשלש עשרה מדות התורה נדרשת. ורצה לומר עיקר התורה היא נדרשת כשאדם מחזיק בשלש עשרה מדות מה הוא רחום כו'  וכן כולם ואז תורתו שלומד נדרשת בכל עולמות. ומקדש בגימטריא מדת ומדה הוא לשון כלי. ורצה לומר כשאדם מחזיק עצמו בהמדות טובות ולשמור עצמו מכל מידה רעה אז הוא מרכבה להשכינה. וזהו הפירוש כביכול, רצה לומר כ"ב הוא כמו ק"ב בקו"ף, שכ"ף בקו"ף מתחלפין באותיות גיכ"ק וקב הוא מדה כמו שמצינו חנינא בני די לו בקב חרובין, ורצה לומר כ"ב, דהיינו על ידי המדות יכול, רצה לומר על ידי המדות טובות שאדם מחזיק עצמו בהם ומשמר את עצמו ממדת רעות יכול הקב"ה לשכון בזה העולם, דהיינו על ידי שהוא מרכבה להשכינה. וזהו ועשו לי מקדש, רצה לומר שתתקנו את עצמכם במדות כדי שאשכון בתוכם וראש על המדות רעות הוא מדת שקר דכל מדות רעות הם נגד מדת אמת וכשיחזיק את עצמו במדת אמת וישבר עצמו ממדת שקר עד תכליתה אזי ממילא הוא מחזיק את עצמו במדות טובות ומשבר עצמו ממדות רעות. 

וזהו ועשית קרשים למשכן, ורצה לומר שאותיות קרש הוא אותיות שקר, והיינו שתשבר עצמך ממדת שקר עד תכליתה ולחזק עצמך במדת היפוך כמו קרש הוא היפך אותיות שקר עד שתעשה עצמך קרש למשכן, דהיינו שתהיה מרכבה להשכינה כנ"ל. עשר אמות אורך הקרש, רצה לומר שדבר שהוא ארוך אף שהוא דבר שאין לו סוף יכול לקרות לו בשם אורך, אבל רוחב הוא דבר שיש לו סוף וצריך לומר כמה הוא רוחב: 

וזהו הפירוש כאן עשר אמות אורך הקרש, דהיינו בדבר שאין לו סוף והוא בדבר רוחני שאין לו סוף ונקרא אורך תראה שתעבוד אותה באמות שלימות בכל עשר עולמות. ואמה וחצי אמה רוחב הקרש, רצה לומר בדברי הגשמי שהוא דבר שיש לו סוף ונקרא בשם רוחב לגבי הדבר הרוחני, תראה שתעשה באמות חצאים שתאכל ותותר או שאר גשמי תראה שלא תמלא תאוותיך בשלימות. שתי ידות לקרש האחד, דאיתא בגמרא אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ונראה לומר דאיתא בגמ'  גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, ונמצא תלמוד הוא גדול כשבא על ידו לידי מעשה. ובעולם הזה אם אנו רואים לאדם שלומד אין אנו יכולים להבחין אם תורתו מוכשר להביאו לידי מעשה ועיקר רוב המעשה נעשה על ידי היד. וזהו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, דהיינו שהתלמוד הביאו לידי מעשה. 

ועל פי זה יש לפרש שתי ידות לקרש האחד, דהנה נברא האדם בשתי ידות יד ימין ושמאל כדי להראות לאדם הבחירה אם להימין או להשמאל וגם להגביר הימין על השמאל לעבוד בשני יצרים להכניס השמאל תחת הימין. 

וזה שנאמר שתי ידות לקרש האחד משולבות אשה אל אחותה, רצה לומר מדה אחת שאתה רוצה להחזיק בה או לשבר אותה תראה להחזיק אותה גם ביד שמאל ולעבוד בשני יצריך. משולבות אשה אל אחותה, על דרך שאמר הכתוב  גם אויביו ישלים אתו, ויהיה שלום ביניהם כמו אשה אל אחותה. 

ועשית קרשים כו' עשרים קרש לפאת נגבה תימנה פירוש, דהנה האדם העושה מצוה צריך לעשותה בשני בחינות דהיינו

א: שיעשנה כתקנה וכהלכתה וה -ב: שישמור עצמו שיעשה טוב ולא יחטא שלא יהיה בהמצוה שום פניה ואיזה חטא חס וחלילה. והמצוה נקראת בשם עשר כנ"ל. ואמר עשרים קרש תעשה, דהיינו שתעשה המצוה בשני פעמים עשר. דהיינו לפאת נגבה תימנה, רצה לומר דנגב הוא לשון נגד, רצה לומר שתשמור עצמך מפאת נגב תימנה, דהיינו ממה שהוא התנגדות התימן, דתימן הוא רמז על חכמה ותשמור עצמך מכל פניה דהוא התנגדות המצווה ותעשה אותה בתכלית השלמות, וקל להבין. 

ועשית את המזבח כו' חמש אמות כו' ושלש אמות קומתו. פירש רש"י ז"ל נאמר כאן רבוע ונאמר בפנימי רבוע מה להלן גבהו פי שנים כארכו כו' ומה אני מקיים שלש אמות קומתו משפת סובב ולמעלה. לכאורה ה"ל לפרש בפסוק גבהו של המזבח כולו יחד היה עשרה אמות עם הקרנות ולמה אינו מזכיר הכתוב רק שלש אמות של הקומה מהסובב ? ונראה לי, דהתורה הקדושה רמזה לנו בדברים האלה לדעת דרכי ה' אשר נלך בה כל הימים אשר אנחנו קיימים על האדמה, דהנה המזבח היה לו אמה יסוד דעיקר התחלת עבודת הבורא ברוך הוא צריך האדם לעשות יסוד אמה. דאמה היא דבר יחידי ואין בה שום רבוי כמו כן האדם בהתחלת עבודתו יתברך שמו צריך התבודדות לעצמו יחידי, דהיינו שצריך לצמצם את עצמו בכל מעשיו להיות בהם הצנע לכת עם ה' שלא להראות בהם בפני בני אדם, כי בקל יכול לבוא בהם לידי פניות וגאות בעשותו את מעשיו בגלוי. וז"ש דוד המלך עליו השלום מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פירוש מה גדלו חסדך עם האדם אשר פקדת על הארץ להיות מצפין את עצמו בהצנע לכת עם ה' ועל ידי זה יכול להיות רב טוב בלי שום פניה וגאות. 

וזהו דרשו ה' בהמצאו. פירוש, דהנה השם יתברך ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיניה. וכשעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם להטיב לברואיו היה צריך לצמצם עצמו כדי לפנות מקום להמציא את ברואיו כמו כן צריך האדם לצמצם עצמו. וזהו דרשו ה' בהמצאו, רצה לומר באופן זה בהמצאו כמו שהמציאך על ידי צמצום כן תצמצם עצמך לדרוש אותו יתברך שמו כנ"ל. וזה רמז אמה יסוד, צדיק יסוד עולם ואחר שעלה המזבח בגבהו חמשה אמות היה הסובב. רמז, דהנה האדם מיד בקומו ממטתו צריך להתלבש עצמו ביראתו יתברך לחשוב רוממותו וגדולתו יתברך ולחשוב ולראות שפלות עצמותו איך הוא שפל ונבזה עפר מן האדמה יסודו מעפר וסופו לעפר. וזהו רמז ואת המנורה נוכח השולחן, דהמנורה היא רמז לאורות העליונים ורוממות אל יתברך שמו, והשולחן הוא רמז לפסולת הגשמיות וצריך להיות זה מול זה, דהיינו לחשוב שניהם יחד רוממות אל ברוך הוא וגדולתו ושפלות עצמו וגריעתו. וזהו מנורה נוכח השולחן, וכל זה יעשה האדם ויתנהג כן בכל יום ויום ויחזור ויחשוב בכל יום תמיד כתחילתו ביום ראשון וזה נקרא בשם סיבוב כאדם המסבב והולך אל מקומו שב וסובב. וזה היה רמז המזבח כנ"ל שצריך האדם במנהגו הישר לסבבו בכל יום תמיד ואחרי שיתנהג כן ימים רבים יזכה להיות קומה שלימה. וזהו רמז שלש אמות קומתו זהו סובב של המזבח. וזהו דאמרינן בגמרא שלשה דברים נתקשה משה רבינו עליו השלום, שרצים, ומנורה, וקידוש החודש. רמז לשלש דברים הנזכרים לעיל שחייב האדם להתנהג בהם דהיינו לחשוב רוממות אל יתברך ושפלות עצמו וכן בכל יום תמיד ובכל זה צריך להיות הצנע לכת בסתר ולא בגלוי בהתבודדות יחידי בכל מעשיו לעבודתו יתברך שמו. וזהו רמז שרצים, על דרך שאמר התנא  ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, זה שפלת האדם. ומנורה, רמז לרוממות אל יתברך כנ"ל. וקידוש החודש, רמז שצריך האדם לחדש בכל יום הקדושה הזאת לקדש עצמו במחשבות הנזכרות לעיל. וזהו שאמרו חז"ל נתקשה משה, דנתקשה הוא לשון מקשה תעשה , ופירש רש"י ז"ל עשת של זהב, דהיינו חתיכה אחת רמז שזה קשה מאוד לצמצם הדבר ביחידי כנ"ל. עד שהראהו השם יתברך מתוך האש, רצה לומר שעם האש והתלהבות ובהירות שיתלהב לעבודתו יתברך שמו תוכל לפעול הכל, רצה לומר הבא לטהר מסייעין לו. 

וזהו לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא , פירוש שצריך לקרא להשם יתברך בתחילה בתשובה ותפילה וחרטה על עונותיו. ושליש במשנה, פירוש משנה, דהיינו כפול לכפול הנהגות כנ"ל, דהיינו לחשוב רוממות אל יתברך ושפלות עצמו כנ"ל. ושליש בתלמוד, רמז אחר שיתנהג כן ויהיה גמור בצדקו יבא למדרגה גדולה. על דרך שאמרו גמרא גמור זמורתא תהא, יש לומר שרמזו לדברינו הנזכרים לעיל שאחר שיהיה גמור בצדקו. וזהו גמרא גמור לשון גמר. זמורתא תהא, פירוש תזכה למדרגה להלל להשם יתברך ברוך הוא בשירות ותשבחות כמו דוד המלך עליו השלום וזהו שלש אמות, רמז על שילוש שנותיו של אדם כנ"ל. ורמז חמשה אמות מיסוד לסובב. דאיתא בגמרא  מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין, יש לומר רמז על שני מדרגות הצדיקים. דאמר הכתוב את המשכן תעשה עשר יריעות, אורך היריעה האחת כ"ח באמה ורוחב ארבע באמה, ועשית יריעות עזים לאוהל על המשכן עשתי עשרה יריעות, אורך היריעה שלשים באמה ורחב ארבע כו', וחברת כו' וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל, יש לומר בדרך רמז על שני מדרגות הצדיקים, דיש צדיק העובד השם יתברך מנעוריו וממשיך תמיד חסדים. וזה רמז עשר יריעות, רמז להקדושה העליונה הנקרא בשם עשר והצדיק הזה הוא תמיד עבודתו בהם להמשיך החסדים. וזהו רמז כ"ח באמה ורוחב ארבע באמה דהשם הויה ברוך הוא וברוך שמו הוא ד אותיות והמלוי הוא כ"ח אותיות והשם הויה ברוך הוא הוא כולו רחמים והמלוי הוא קצת דין והצדיק הזה צריך להמתיק שגם המלוי יהיה כולו רחמים.

וזהו ועתה יגדל נא כח ה', רמז להמלוי הויה ברוך הוא שהוא כ"ח אותיות יגדל נא, דהיינו שיתמלא כולו רחמים. ויש צדיק ההולך בגבורות, דהיינו שמסגף עצמו בענויים וסיגופים על חטאת נעוריו ועל ידי זה הוא משבר כח הדינים וממתיקם. ולזה רמז עשתי עשרה יריעות עזים, רמז לסיטרא אחרא שהיא אחד עשר יריעות עזים דכל יתר כנטול דמי כידוע. וכנגד זה יש צדיק שמשבר את כחם וממתיקם והצדיק הזה הוא פועל תיקון השכינה בגלות המר הזה ולזה רמז שלשים באמה ורוחב ארבע באמה והוא גימטריא ד"ל, שהשכינה בגלות המר הזה נקרא דלה. וזהו רמז לאוהל על המשכן, שעושה לבושים להשכינה להעלותה אל המשכן. 

וזה רמז למה שאמרו חז"ל  עין יפה אחד מארבעים עין רעה אחד מששים ובינונית אחד מחמשים. לכאורה עין רעה אינו נותן כלום, אך הענין הוא רמז לדברינו הנזכרים לעיל. עין יפה, רמז להצדיק הממשיך תמיד חסדים על דרך הנזכר לעיל עשר יריעות ורוחב כל יריעה הוא ארבע באמה ונמצא הוא ארבעים. עין רעה, רמז להצדיק השני הנותן עינו פקיחא להמתיק הדינים רעים וזה רמז אחד מששים, על דרך דאיתא בספר למה שאנו אומרים בשעת ברכת כהנים רבונו של עולם חלום חלמתי, הטעם שהחלום הוא אחד מששים בנבואה , והכהנים הוא כולו נבואה שמטעם זה אסור להסתכל בידי הכהנים שהשכינה שורה בידיהם ולכן אנו אומרים רבונו של עולם כדי לבטל החלום בששים, וכן הצדיק הממתיק דינים הוא צריך להמתיקם בשורשם ונמצאים בטלים בששים. וזהו מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים. כי מ"ם רמז לעין יפה הוא הצדיק הממשיך כולו חסדים. וסמ"ך רמז להצדיק הממתיק הדינים כנ"ל. בנס היו עומדים, לשון הרימו נס, דהיינו שהצדיקים הללו צריכין לעלות ולהגביה הדבר הזה למעלה למעלה. וזה רמז שבלוחות, שהלוחות קודם החטא לא היו רק לוח אחד שאז לא היה צריך להמתיק הדינים ואחר חטא העגל שאותיות עגל הוא עריות גזל לשון הרע, נתחלקו הלוחות ונעשו חמשה מול חמשה, דהיינו חמשה דברות הם כולו דביקות אנכי ה' וכו', וחמשה דברות שהם לא תנאף כו', הם הנוגע לבריות ומחמת חטא היה כח לסיטרא אחרא להיות לה אחיזה לכן צריך להמתיקם. וזה רמז גם כן שני לוחות שנתחלקו רמז לשני הצדיקים הנ"ל. האחד, הממשיך חסדים, והשני שקלקל חס וחלילה ועובד בגבורה להמתיק הדינים כנ"ל, וזהו מ"ם וסמ"ך שבלוחות כו' ויש צדיק שמתקן את עצמו בעבודתו שאוחז בשני המדריגות שממשיך חסדים וממתיק גבורות וזה נקרא בינוני שהוא ממוצע בין ב' מדות וזה בינוני אחד מחמשים, שהוא כלול מחמשים, דהיינו ב' מדריגות החמשה שבלוחות הנ"ל שכל דבר הוא כלול מעשרה ונמצא הוא חמישים וזהו חמושים עלו בני ישראל, ופירש רש"י ז"ל אחד מחמשה, שהיו ישראל בינונים כנ"ל וזהו שאמר  כגון אנו בינונים ואמר ליה לא שביק מר חיי' לכל בריה, פירוש כשאתה בינוני ואתה ממתיק הדינים ולא שביק להם חיי כלל דהסיטרא אחרא נקרא חי כמו שכתבתי במקום אחר וזהו וחברת חמש כו' וכפלת היריעה הששית מהעשתי עשרה יריעות הנרמזים לסיטרא אחרא כנ"ל תכפול אותה כדי שיהיה אחר שתכפול רק עשרה עם היריעה הכפולה ונמצא אתה מעלה אל הנרמזות בעשר ונמתקים הדינים אל מול פני האהל, דהיינו אל הקדושה וזה רמז חמש אמות מיסוד לסובב, רמז שצריך האדם לעשות לעצמו יסוד כנ"ל. ואחר כך לעבוד ולתקן עצמו במדרגתו למדרגת חמשה כנ"ל, דהיינו מדריגות בינוני ועל כל זאת צריך אמה סובב כנ"ל לסבב על מדריגת הללו בכל יום תמיד. 

ועשית קרנותיו כו'. קרן הוא לשון שררה וגדלות, דהיינו לאחר שתזכה לכל המדרגות הנ"ל תזכה לשררות גדולות שכל העולם כולו יהיו נשמעים לדבריך וידבקו בך לשתות בצמא את דבריך וזהו קרנותיו על ארבע פינותיו, פירוש באיזה אופן שתפנה יהיה לך שררה וגדולה ממנו יהיה קרנותיו, פירוש שכל שררה וגדולה שיהיה לך בשביל זאת לא תשתנה לאיש אחר רק כמו שהיית מקודם כן עתה יסוד ואמה סובב רק שתתגלה מדתך וישאו חן בעיני בני אדם ודברך שתדבר בעבודתו יתברך שמו וזהו ממנו, רצה לומר כמו מקדם תהיה קרנותיו וזה רמז שהקרן היה אמה רמז לאחר שיזכה לכל המדרגות יזכה לאחדות העליון וזהו תחתים שנים ושלשים תעשיה, כאשר פירשתי כבר שזה רמז שאנחנו צריכין לעבוד ולתקן השלש עולמות ולהביאם אל עולם הד'. 

ואל אמה תכלינה מלמעלה. פירוש כנ"ל שאחר כך תזכה לאמה העליונה כנ"ל, דהיינו לאחדות העליונה. וזה רמז שדרומית מזרחית לא היה לה יסוד,  רמז להצדיק המקדש עצמו מנעוריו והולך בדרך חכמה שזהו רמז דרומית, הרוצה להחכים ידרים. מזרחית, פירוש שאורו זורח על כל העולמות למעלה ולמטה. לא היה לה יסוד רמז שצדיק כזה אין צריך להתאמץ לעשות לו יסוד כנ"ל לצמצם עצמו בכל מעשיו, כי הצדיק הזה ממילא הוא משומר מכל פניה ומכשול ורגלי חסידיו ישמור, והבן להכניס הדברים הנ"ל בלב לשומרם ולעשותם כל הימים אמן.

פרשת תרומה: מתוך מדרש תנחומא

בס"ד

פרשת תרומה: מתוך מדרש תנחומא

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'. זה שאמר הכתוב כי לקח טוב נתתי לכם וגו', לקח הוא תורתי בנוהג שבעולם שני פרגמטין(סוחרים) שהיו במדינה, זה לוקח מטכסין(משי), וזה לוקח אולוסירקא(בגדי זהב), עמדו זה עם זה, אמר אחד לחבירו מבקש אתה להחליף, אמר לו הן, החליפו זה עם זה, זה נתן מטכסין ולקח לו אולוסירקא, נמצא ביד זה דבר אחד, וביד זה דבר אחד, אבל תורה אינה כן, זה שונה סדר זרעים, וזה שונה סדר נזיקין עמדו שניהם זה עם זה, אמר אחד לחבירו השנה לי סדר זרעים, ואני אשנה לך סדר נזיקים, נמצא ביד זה שנים, וביד זה שנים, יש מקח גדול מזה, הוי כי לקח טוב וגו'.

ד"א מי שלקח סחורה ויוצא לדרך מתיירא מן הליסטין, אבל התורה אינה כן, שמא יכולים הליסטים ליטול תורתו מתוך לבו, הוי כי לקח טוב. אמרו רבותינו מעשה בספינה שהיו בה פרגמטוטין, והיה שם חבר אחד, אמרו לו מה פרגמטיא(סחורה) שלך, אמר להם מוצנעת היא, אמרו לו למה לא תראה לנו אותה, אמר להם כשאכנס למדינה אראה אותה לכם, התחילו לחזור על הספינה ולא מצאו, התחילו שוחקין עליו, לא עשו אלא עמדו המוכסין עליהם ונטלו כל מה שהיה בידן, ולא היה להן לא לאכול ולא ללבוש, אותו חבר נכנס לבית הכנסת התחיל וישב ודורש להן, התחילו לכבד אותו ולפרנס אותו, אותן שהיו עמו בספינה התחילו באין עליו ומבקשין ממנו, אמרו לו בבקשה ממך בשביל שאתה מכיר אותנו למד עלינו זכות, מי גרם לו להנצל התורה שבלבו היתה, הוי כי לקח טוב.

ד"א כי לקח טוב, אדם שהוא לווה מבני אדם, ולוקח סחורה ויוצא לדרך, פעמים שהיא מפסדת, אבל התורה אינה כן, אלא לומד אדם מכאן פרק אחד, ומכאן פרק אחד, הוא מתפרנס בהן, הוי כי לקח טוב.  

ויקחו לי תרומה. אמר להן הקב"ה, היתה התורה שלי ונטלתם אותם קחו אותי עמה. ויקחו לי תרומה. אמר ריש לקיש כך שנו רבותינו חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה, החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו אין תרומתו תרומה. וכולן מן הפסוק הזה, דבר אל בני ישראל, יצא חרש שאינו שומע, אשר ידבנו לבו, יצא שוטה שאינו מתנדב בלבו, מאת כל איש, יצא קטן שאינו איש, והתורם את שאינו שלו, שנאמר מאת כל איש, משלהן, ונכרי שתרם של ישראל אפילו ברשותו, שנאמר דבר אל בני ישראל, יצא נכרי שאינו מישראל.  

ד"א דבר אל בני ישראל. ויקחו תרומה אין כתיב כאן, אלא ויקחו לי תרומה, כל דבר שנאמר בו לי, בעוה"ז ובעוה"ב, והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, בעוה"ז ובעוה"ב, כי לי כל בכור בבני ישראל, בעוה"ז ובעוה"ב, והיו לי הלוים, בעוה"ז ובעוה"ב], ואף התרומה בעולם הזה ובעוה"ב.

ד"א ויקחו לי תרומה. כל נדבה שנאמר בה לי, יש בה ברכה, התרומה הזו יש בה ברכה, אמר ר' יוחנן כל מלאכת המשכן הביאו ישראל לשני בקרים, מנין, שנאמר והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר, שניתנה ברכה בתרומת המשכן, ויקחו לי תרומה. ד"א ויקחו לי תרומה. אמר להן הקב"ה איני מטריח על אומה אחרת אלא עליכם, מה כתיב הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה , הנה עופלה, זה נבוכדנצר, כיצד המליך הקב"ה אותו על כל העולם, ולא היה שמח בחלקו, לא ישרה נפשו בו, והיה מביט בעצמו ומתבייש, ואומר אני מלך, ואומר לא ישרה נפשו בו, וצדיק באמונתו יחיה, לעולם הבא הקב"ה דן את בני אדם כל אחד ואחד עם בני אומנותו וצדיק עם אמונים יחיה, אמר להן הקב"ה כל אחד ואחד היה מן אומנותו, ואני גאלתי אתכם ממצרים ואין אתם מפרישים לי תרומה ויקחו לי תרומה וגו'.  

וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו', ותכלת וארגמן וגו', ועורות אלים וגו', שמן למאור וגו' אמר ר' יהודה בר' סימון לא תהיו סבורים שאתם גומלים עלי י"ג דברים, כנגד י"ג דברים שהפרשתי לכם במצרים, ואלו הן, ואלבישך רקמה, ואנעלך תחש ואחבשך בשש ואכסך משי ואעידך עדי ואתנה צמידים על ידיך ורביד על גרונך, ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך, עטרת תפארת בראשך, ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך, הוי י"ג שהפרשתים לי כנגד י"ג דברים שהפרשתי לכם במצרים, לעתיד לבא אני גומל לכם כנגד י"ג דברים הללו, מה שנאמר וברא ה' על כל מכון הר ציון וגו', וסוכה תהיה לצל יומם וגו'.  

ד"א וזאת התרומה וגו' ועורות תחשים. ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר חיה גדולה היתה במדבר ונטלו אותה ועשו אותה יריעות ממנה, ור' נחמיה אמר מעשה נסים היה, ובשעה שנבראת בו בשעה נגנזה.  

ד"א וזאת התרומה וגו' זהב וכסף ונחושת. זהב כנגד מלכות בבל, שכתיב בו אנת הוא ראשה די דהבא, וכסף זו מלכות מדי, שכתיב בו ועשרת אלפים ככר כסף, ונחושת זו מלכות יון, שהיתה פחותה מכולם, עורות אלים מאדמים זו מלכות אדום, שנאמר ויצא הראשון אדמוני, אמר הקב"ה אע"פ שאתם רואים ארבע מלכיות האלו מתגאות עליכם, חייכם שאני מצמיח לכם ישועה מתוך השיעבוד, מה כתיב אחריו שמן למאור, מהו מאור, זה מלך המשיח, שנא' שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי, ודניאל היה רואה ארבע מלכיות אלו ומתיירא, שנאמר אתכרית רוחי אנה דניאל, ומה היה דניאל רואה, אלא כיון שראה נבוכדנצר את החלום, ודניאל בא ופתר לו, אמר לו אנת הוא ראשה די דהבא, חדוהי ודרעוהי די כסף , זו מלכות בבל, ובתרך תקום מלכו אחרי ארע מינך, מעוהי וירכתה די נחש, זו מלכות מדי, ומלכו תליתאי אחרי די נחשא די תשלט בכל ארעא, זו מלכות יון, ומלכו רביעאה תהוא תקיפה כפרזלא, רגליא מנהן פרזל ומנהון די חסף, זו אדום, למה נמשלה בברזל ובחרס, אמרו רבותינו המלכות הרשעה הזו היא עתידה להשתמש במטבע של חרס.

ד"א למה נמשלה בברזל ובחרס, אלא מה הברזל קשה כך המלכות הרשעה הזו קשה, ובחרס למה שעתיד הקב"ה לשברה כחרס, שנאמר ושברה כשבר נבל יוצרים וגו', וראה מלך המשיח, שנאמר חזה הוית עד די התגזרת אבן וגו' , אמר ריש לקיש זו מלך המשיח, ומחת לצלמא על רגלוהי, לכל המלכיות שהן נתונות בצלם, ובזכות מה נמשל מלך המשיח באבן, בזכות יעקב, שנאמר משם רועה אבן ישראל, די מטורא אתגזרת אבן, שהוא מכלה את העולם כולו, שנאמר והכה ארץ בשבט פיו, באותה שעה ישראל יושבין בהשקט ובטח, שנאמר וישבו עליה לבטח. 

ועשית יריעות עזים וגו'. זש"ה אהבתי אתכם אמר ה', הפסוק הזה מי אמרו, מלאכי אמרו, אימתי בשעה שהיה מוכיח את ישראל, אמר להן מלאכי, היקבע אדם אלהים, השיבו אותו במה קבענוך, אמרו רבותינו דורו של מלאכי היה מוכיחן והן משיבין אותו, אמר להן היקבע אדם אלהים, אמר ר' לוי לשון ערבי הוא, ערבי בא להשיח עם חבירו יאמר לו האת גוזלינו האת קובעינו, היקבע אדם אלהים, ואמר ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה  שאין מוציאין אותו כראוי, חזר ואמר להן הלא אח עשו ליעקב , ואתם אומרים במה אהבתנו , בנוהג שבעולם מי שיש לו בנים אחד בכור ואחד קטן מי נוטל הרבה הבכור, עשו יצא תחילה, שנאמר ויצא הראשון אדמוני , הוא היה ראוי ליטול שני חלקים, ולא עשיתי כך, אלא יעקב נטל שני חלקים, העולם הזה והעולם הבא, כך עשו אמר ליעקב נסעה ונלכה וגו' , נהלך שנינו בעולם, אמר לו יעקב טול עולמך ועבור, שנאמר יעבור נא אדוני לפני עבדו וגו' עד אשר אבוא אל אדוני שעירה. אמר ר' יעקב חזרתי על כל המקרא אם הלך יעקב שעירה אם לא הלך, ולא מצאתי, ואימתי הוא הולך לעתיד לבא, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו' , לפיכך ואוהב את יעקב, יעקב שותף עם עשו בעולם הזה, אבל עשו אינו שותף עם יעקב לעולם הבא, אמר שלמה יהי לך לבדך ואין לזרים אתך. 

אהבתי אתכם אמר ה'. ראו מה חיבה אתכם, מן הארץ ועד הרקיע מהלך ה' מאות שנה, וכן מרקיע ראשון לשני ומשני לשלישי ומשלישי לרביעי ומרביעי לחמישי ומחמישי לששי ומששי לשביעי, ואין צריך לשער מטלפי החיות, והכסא למעלה מכולם, וראו מה חיבבתי אתכם שהונחתי כולם, ואמרתי לכם עשו לי יריעות עזים ואבוא לשכון אצליכם, אמר ר' יהושע בן לוי אילו היו אומות העולם יודעים, מה היה המשכן טוב להם, היו מקיפין אותו אהליות וקסתריות, למה עד שלא הוקם המשכן היה הדיבור יוצא ונכנס לתוך אהליהם של אומות העולם והיו נתרזים, שנאמר כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי, אתה היית שומע וחי, אבל אומות העולם היו שומעים ונתרזים בתוך אהליהם. ולא תאמר במשכן, אלא אפילו בית המקדש היה יפה להם, מנין הוא ששלמה סידר בתפלתו, וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וגו', אתה תשמע השמים וגו' , אבל ישראל כשהיה בא להתפלל מה אומר, ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו וגו' אבל הנכרי בין עושין ובין שאין עושין תן לו כל מה שהוא תובע, למען ידעון כל עמי הארץ וגו', לפיכך בית המקדש היה יפה לאומות העולם, אמר ר' שמואל בר נחמן עד שלא נבנה בית המקדש היה העולם עומד על תרגום של שני רגלים, אבל משנבנה בית המקדש נתבסס העולם ועמד בישיבו, ולא תאמר בית המקדש, אפילו המשכן היה יפה לאומות העולם, לפיכך אמר הקב"ה למשה עשה לי משכן, שאני מתאוה לשכון אצל בני, כיון ששמעו מלאכי השרת כן אמרו לפניו רבונו של עולם למה אתה מניח עליונים ויורד לתחתונים, שבחך הוא שתהא בשמים, אשר תנה הודך על השמים, אמר להם הקב"ה חייכם שאני עושה כשם שאמרתם, אמר חבקוק הנביא, אלוה מתימן יבא, ואחר כך ותהלתו מלאה הארץ, אמר להם הקב"ה ומה אתם תמהים על זה, ראו מה אני מחבב את התחתונים ויורד ושוכן תחת יריעות עזים, שנאמר ועשית יריעות עזים. 

ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר חיה טהורה גדולה היתה במדבר וממנה עשו יריעות, ור' נחמיה אומר מעשה נסים היתה, לשעה היתה נבראת ונגנזה, תדע לך שכתיב ועשית יריעות וגו', אורך היריעה האחת שלשים באמה וגו', מי מביא לך יריעות של שלשים, מכאן אתה למד כדברי ר' נחמיה שהיה מעשה נסים, ולא תאמר ביריעה אלא אפילו בקרשים היה מעשה נסים, מהיכן היו הקרשים, יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים, אמר לבניו בני עתידים אתם להגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלים עשו לי משכן, אלא עמדו ונטעו ארזים, בשעה שיאמר לכם לעשות משכן, והארזים מצויין בידכם, מיד עשו כשאמר להם אביהם, עמדו ונטעו ארזים. אמרו רבותינו הבריח התיכון ירד ביד יעקב למצרים, שהיה משמש מן הקצה אל הקצה, לא עשה אלא היו הארזים אמרו שירה, הוא שדוד אומר אז ירננו כל עצי היער וגו', אין אז אלא שירה שאומר להקב"ה, ואומר אימתי יעשה משכן, וכשאמר הקב"ה למשה שיעשה את המשכן, מה אמר לו ועשית את הקרשים למשכן, אותם הקרשים שהתקין להם אביהם. אמר ר' שמואל בר נחמני כ"ד מיני ארזים היו, ומכלם לא נכחד אלא ז', שנאמר אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו, ברוש אלטיין, תדהר איספנדמון, תאשור פקסנון שהוא מאושר מכל מיני ארזים, ומכולם לא נבחר אלא השיטה בלבד, שנאמר עצי שטים, ולמה קרא אותה שטים, אלא כדי לרפאות מה שעשו ישראל בשטים.
ד"א עצי שטים, חטאו בשטים, ולקו בשטים, חטאו בשטים וישב ישראל בשטים, ולקו בשטים ויהיו המתים במגפה, ולא זזו משם עד שנתרפאו, עמד פנחס והחזיר את החימה מהם, שנאמר פנחס בן אלעזר וגו' , אמר הקב"ה לעולם הבא אני מרפא את השטים, שנאמר והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב, וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים.

חסלת פרשת תרומה.

פרשת תרומה: מתוך ספר אהבת חיים

פרשת תרומה : מתוך ספר אהבת חיים (מחבר: מנחם מנשה)

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". ראיתי מה שכתב בעל המחבר ענג לשבת זיכרונו לברכה : ויקחו לי, משלי, ממה שאני נתתי, ולא מגנבה ומגזלה חס ושלום, אלא תרומה, "תרומה" אותיות מותר - שיהיה מן המותר.

אמרו חכמי המוסר כי זאת הפרשה מדברת בעניין התורה והצדקה , בעניין הצדקה הפסוק אומר "וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב וכסף ונחשת", זה שלשה דברים תלויים בלב האדם. זהב יש בן אדם הנותן מרצונו הטוב,  גם משתדל שיתנו אחרים ,   כדי לזכות הרבים,  אפילו לפעמים שומע דברים שלא כהוגן,  ולועגים עליו שאומרים לו , זה מקבץ ויש לו פרנסה מזה,  לא הולך הכל למצווה, ולפעמים אומרים לו,  מה אתה משתדל זה פרנסה שלך,  כך השטן בא בדמות אדם אדם ומפטפט עם האדם כדי להכשילו וכדומה,  ואנחנו צריכים לומר אפילו שמקבץ בשביל עצמו אפילו הכי מצווה דאוריתא  מה שמפרנס משפחה אחת כל שכן אם הוא עושה עם אחרים,  ואם כך לוחם עם היצר הרע,  זהו זהב. ויש כסף,  דהינו כשרואה את עצמו באיזה צער שלא יבוא אז נותן צדקה מרוב שמאמין שבזכות הצדקה ניצולו ישראל מכל הצרות. ויש נחושת,  כשהוא חולה או אחד מבני ביתו חולה,  אז מבזבז צדקה. ויש אופן אחר,  זהב מי ששולח לעניים בלתי שישאלו ממנו,  ויש שבאים אצלו. ויש שכופרים עליו ומקבלים ממנו,  בכל אופן הצדקה ממהרת הגאולה לישראל. והנה פלא יוצא מן הכלל שמעתי על יהודי אחד מאזמירנא,  היו קוראים אותו "חג'י שלמה".

האיש הזה לא היה כל כך עשיר, ובכל זאת היתה ידו פתוחה לכל מי שמבקש, והנה יום אחד כשפתח החנות, ראה איש אחד הולך וחוזר כמה פעמים לפניו, ועדיין רוב החנויות סגורות, שאל ממנו מה אתה רוצה ? הכניסו בחנות ונתן לו כיסא. האיש הזה כשישב אמר לו: יהודי, תדע שאני "הפחה" של העיר לבוש בגדי הדיוט, והראה לו את הסימנים שהם תחת בגדו שהאמת הוא "הפחה". והיה לו כמה חיילים ששומרים אותו מרחוק. אמר לו: אני רוצה לבקש ממך טובה, אם יכולת וגמרת איתי אני לא אשכח את היהודים כל ימי חיי. תדע שקבלתי מכתב משלטונות "קושטא" מהמלך, ובמשך שלשה ימים אני צריך לנסוע למרחקים עם אשתי ועם בני ועם כל אשר לי, והכסף שיש לי לא מספיק להוצאות, חסר לי עוד שלש מאות זהובים, ובעזר. "אלאה" אני אשלח לך אחרי כן איך שתרצה בשטר או בריבית, אני מוכן.  ענה לו היהודי: אדוני "הפחה" אני אתן לך את כל הסכום ואיני צריך לא שטר ולא ריבית, בעזרת ה' תסדר את עצמך ואחר כך תשלם לי, וכן היה. נתן לו את כל הסכום במושלם.

הפחה בראותו את הטובה שעשה היהודי הזה, מרוב שמחתו אמר לו עכשיו צריך לכתוב שמותינו לזיכרון, תתן לי את השם שלך, ותיקח את שמי  לזיכרון טוב. "הפחה" כתב בפנקסו "חג'י שלמה", והיהודי כתה בפנקסו "מחמוד עלי". ונפרדו בשמחה. מאותו יום שהיהודי נתן את כספו, לאט לאט ירד מנכסיו, עד שפשט רגל רחמנא ליצלן, וסבל  עוני גדול ולא ידע מה לעשות עבר מזה שנה וחצי ולא נשאר לו עוד מה למכור מכלי הבית כדי לאכול, סוף כל סוף הוא היה צנוע ולא פשט ידו לקבל צדקה.

יום אחד אמר לאשתו : הלא אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שינוי מקום שינוי מזל, אני הולך למרחקים אולי ה' יזמין לי פרנסה ונחיה ולא נמות, לקח אתו איזה דברים קטנים שנשאר לו בחנות בתוך סל אחד, והלך על שפת הים, וגמר עם בעל סירה אחת להוליכו למקום פלוני. שילם הכסף וישב בסירה, ושם היו שני נוצרים, כאשר התרחקו כחצי שעה מן העיר, ובאו בלב הים, אז אמרו לו שני הנוצרים ליהודי: בבקשה תפשוט את הבגדים, כי כבר הגיע עתו. כל מה שבכה והתחנן היהודי לפניהם לא הועיל לו מאומה, באומרם, אתם היהודים לא ריחמתם על ישו "ימח-שמו", כשנפל בידכם וכיוצא בזה, הפשיטו את היהודי בתוך הסירה בלב ים. והוציאו שני ברזלים מחודדים והושיבו את היהודי באמצע ואלו הנוצרים ישבו אחד מלפניו ואחד מלאחריו, והתחילו לדקרו זה מלפניו וזה מלאחריו, והדם היה יוצא כזרם לים, והוא היה צועק שמע ישראל, והיה מבקש מהם שיהרגו אותו יותר מהר, והם המשיכו לדקור אותו כפי הנאתם. כשראה היהודי חצי גופו ככברה, ידע שסוף כל סוף  ישליכו אותו לים פתאום הקדים והפיל את עצמו כדי למהר את המוות,  המים המלוחים נכנסו בתוך אותם הדקירות, וגדל כאבו שבעתיים, נעשה לו נס, גלי הים השליכו אותו באלכסון ובמהירות והוא הושלך על יד איזה חוף בשפת הים, וזה היה דרך נס, ונשאר גופו חציו תוך המים וחציו ביבשה. ופתאום עברו משם שני יהודים שהיו בורחים מהשלטונות מחמת גזרת מסים נוראה שהטיל המושל על היהודים, וראו את היהודי הזה. אמר אחד לשני זה אחד מבני עמנו, מי יודע מי דקר אותו , עוד יש לו נשימה , אולי ניקח אותו העירה? ענה לו השני, ניקח אותו העירה, ובזכות זה ה' יציל אותנו מהגזרה. לקחו אותו על כתפיהם והביאו אותו לבית הכולל. אמרו לגבאים: זה מצאנו שחוט על שפת הים, ניכר שהוא יהודי, וגבאי העיר הביאו רופאים, אבל הרופא מסופק היה אם יחיה עוד איזה שעות. ומנהג אותה העיר, מי שהיה קרוב לגסיסה מביאים שני אנשים שיהיו בשעת הגסיסה לאמר שמע ישראל, ואלו המחכים על הגסיסה היו מספרים אחד לשני איזה גזרה מן השמיים באה עלינו עם הרשע הזה, מה יהיה סוף סוף, החולה הזה היה לו חוש השמיעה טוב מאוד, אבל לא היה יכול לדבר, קרא לאחד מהם בסימני ידיים ושאל מהם: ומה שם הרשע הזה? אמרו לו: "מחמוד עלי", אמר להם לאט לאט בלחש ובקושי, שילכו לפחה ויאמרו לו רוב שלום מחג'י שלמה, הוא מבקש שתעזוב את היהודים, אמרו לו טוב טוב, כי חשבו עליו, כיוון שהוא גוסס מדבר שלא מדעת. בלילה באו עוד שניים והחליפו את המשמר מעל הגוסס, והנה גם הם מדברים בעניין "הפחה". גם אליהם ציווה בקושי גדול שילכו אצל "הפחה" ושיאמרו לו רוב שלום מחג'י שלמה, שיניח ליהודים, גם הם ענו לו טוב טוב בלי לשים לב לדבריו. כשביקר עוד פעם ראה מצבו יותר טוב, והדיבור שלו היה יוצא קצת להשמיע בלחש, ובינתיים היו מחליפים משמרות אלו האנשים עד יום ששי, ועל כל פעם היה אומר להם שילכו ל"פחה", שיאמרו לו כדברים האלה ולא שמו לב.          

ביום שבת אחרי התפילה היו מדברים בחצר בית הכנסת על הגזרה החדשה שבאה עליהם פתאום מהפחה הרשע הזה. שמה היו גם אותם האנשים שהיו מתחלפים אצל החולה, ודיברו בניהם זה אומר כך דיבר לי, וזה אומר כך דיבר לי, והדברים היו לפלא בעיניהם  גם  הגבאים היו שם ושמעו את כל העניין. קם אחד מהגבאים ואמר לחבריו: מה זה? כולם מדברים פה אחד נלך עכשיו ונבקר את החולה ונשמע מפיו. וכך עשו, הלכו לבקר את החולה והם בכוונה התחילו לדבר סמוך למיטת החולה אחד עם השני מה לעשות עם הפחה הזה. אמר להם החולה: הלא דיברתי כמה פעמים, שתלכו בשמי ותגידו לו, רוב שלום מחג'י שלמה, אולי יעזור ה' והוא יניח את היהודים. כששמעו כך הרגישו בניהם רוח אחרת שהבינו שיש איזה תועלת מהעניין, הלכו וסיפרו לרב העיר, גם רב העיר בא  ביום שבת לבקר את החולה ושאל ממנו אתה מכיר את הפחה ? אבל החולה לא יכול לדבר הרבה, היה מרמז לו בידיים את עניינו, ואמר שילכו ובעזר ה' יהיה תשועה לישראל.

במוצאי שבת תכף נאספו הגבאים אצל הרב לעוץ עצה עמו על זה, אמר להם הרב: מחר בבוקר אקח עגלה אני בראשונה ועוד שני גבאים ונלך אצל הפחה ונדבר, אולי מה' יצא הדבר ששלח לנו עזרתו מקודש, וכך עשו. והנה הפחה יושב בגזוזטרה שלו ביום ראשון בבוקר, וראה שהעגלה מפוארת עם הרב הראשי ועוד שני נכבדים באים אצלו, חשב בדעתו כבר היהודים הסכימו לשלם את כל הסכום אשר הטיל עליהם, ציווה תכף לכבד אותם למעלה, וכן עשו. בא הרב הראשי לפני הפחה ואמר לו: אדוני הפחה אספר לך , זה שבוע ימים מצאנו יהודי דקור בסכינים על שפת הים ולא ידענו מי זה ומאיזה מקום הוא, יען אין לו כח לדבר, ואנו מטפלים בו עד כמה שאפשר, וכל יום ויום אומר מילים כאלו, לכו אצל הפחה ותגידו לו רוב שלום מחג'י שלמה שתעזוב את היהודים, אנחנו יש לנו חוק כזה שאדם קודם מותו אם מצווה לנו איזה דבר מוכרחים לקיימו, לכן באנו עתה לקיים דברו קודם שימות.

כששמע הפחה את השם חג'י שלמה, קם בזריזות, וחיפש בתוך הפנקסים שהיו במעילו ומצא באמת שזהו אותו היהודי מטיב חסדו, אמר לו לרב הראשי:  איפה היהודי נמצא כעת?אמר לו: אדוני הפחה, הוא קרוב למות כמעט גוסס, ונמצא אצלנו בהכנסת אורחים. תכף ציווה לעגלון, וקם בזריזות הוא והרופא שלו, יחד עם הרב הראשי ושני המכובדים, ובאו אצל החולה, וכשראה הפחה את החולה הכיר אותו, תכף נפל על משכבו בבכייה עמוקה ואמר ידידי, אני כפרה עליך, אני אלך במקומך ואתה תחייה. דברים כאלו וכיוצא שזעזעו את כל השומעים שם, ובינתיים הרופא שהביא עמו מאת ה' היתה שהרגיש והכיר במחלתו, אמר לו לפחה: אדוני הפחה, אל תבכה ואל תצטער, כי עוד יש תקווה גדולה שיחיה ולא ימות. אותו הרגע לקחו את החולה משם אל ביתו של הפחה וטיפלו בו היטב, הוא בזבז עליו הפחה ממון רב, ואת היהודים שחרר מהמס והתבטלו הגזרות לכבוד "חג'י שלמה", וליהודים היתה אורה ושמחה ולא ידעו מה זה. גם רב העיר עם כל הנכבדים אמרו זה נצוץ משיח לישראל, שהוא גם כן מדוכא בייסורים. מידיי פעם בפעם היה רב העיר מבקר את החולה בביתו של הפחה, ובמשך שני שבועות התחיל החולה לדבר עד שהסביר לפחה את כל המאורע, אז הבין הפחה ששני נוצרים אלו הרוצחים הם נמצאים בים, ולקח ממנו סימן הסירה, ותכף שלח שוטרים לחפש אחרי הסירה, והבטיח להם שכל מי שיביא לו את הרוצחים יקבל פרס מתנה הגונה. וכן היה.

עבר שבוע ימים מזה, החולה נתרפא, וגם האנייה נתפסה, כפי הסימנים שנתן להם החולה, ומצאו את הסל גם כן מלא אותם הדברים תוך הסירה, הודיעו לפחה שנתפסו הרוצחים, ציווה להביאם לפניו. הפחה קיבל את שני הרוצחים בכבוד מדומה. ושאל מה מעשיכם? מאיפה אתם באים וכיוצא, כדי לחקור את לבם, והם אמרו שבאו מאיזמירנא, והם סוחרים רוכלים. שאל מהם: מה זה הסל? אמרו לו : ממה שנשאר מהסחורה. ובנתיים רמז הפחה ליהודי שיסתכל מהדלת ויראה אותם, חג'י שלמה שמח שמח גדולה שנתפסו הערלים שדקרו אותו, אבל הנוצרים כלל לא הרגישו בזה, כי בדעתם לא נשאר זכר מהיהודי. שאל מהם הפחה: אולי גנבתם את זה מאיזה יהודי הרגתם אותו והשלכתם אותו לים, כי בלב הים הכל יכול להיות. ענו לו: חלילה, אנשים נאמנים אנחנו לשלטונות, ולא היה לנו שום עסק עם שום יהודי. אמר להם הפחה: טוב, אם אני מביא את היהודי הזה בעל הסל מה תגידו ? אמרו מוכנים לתלייה, אמר הפחה : כדבריכם כן יהיה ביקש המושל מ"חג'י שלמה" להיכנס וכשנכנס נהפכו פניהם כשולי הקדרה, שאל הפחה מה עשו לך אלו האנשים? אז התחיל חג'י שלמה לבכות ואמר : אדוני הפחה, אני ביקשתי שיהרגו אותי יותר מהר ולא ריחמו עליי, תכף ציווה לתלות אותם. כן יאבדו כל אובך ה'.

חגי שלמה ישב בבית הפחה חודש ימים עד שהבריא לגמרי. המושל נתן לו את כל סכום הכסף המגיע לו ושלח אותו לעירו בשמחה גדולה. האמינו כל ישראל שזה היה שליח מן השמיים להצילם ולהזהירם להודיעם כח מעלת הצדקה, ובזכות הצדקה שנתן זכה והציל כמה מאות משפחות והתבטלו הגזרות. ההודי חזר לעירו בכבוד גדול שמח וטוב לב.