פרשת תרומה : מתוך ספר אהבת חיים (מחבר: מנחם מנשה)
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". ראיתי מה שכתב בעל המחבר ענג לשבת זיכרונו לברכה : ויקחו לי, משלי, ממה שאני נתתי, ולא מגנבה ומגזלה חס ושלום, אלא תרומה, "תרומה" אותיות מותר - שיהיה מן המותר.
אמרו חכמי המוסר כי זאת הפרשה מדברת בעניין התורה והצדקה , בעניין הצדקה הפסוק אומר "וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב וכסף ונחשת", זה שלשה דברים תלויים בלב האדם. זהב יש בן אדם הנותן מרצונו הטוב, גם משתדל שיתנו אחרים , כדי לזכות הרבים, אפילו לפעמים שומע דברים שלא כהוגן, ולועגים עליו שאומרים לו , זה מקבץ ויש לו פרנסה מזה, לא הולך הכל למצווה, ולפעמים אומרים לו, מה אתה משתדל זה פרנסה שלך, כך השטן בא בדמות אדם אדם ומפטפט עם האדם כדי להכשילו וכדומה, ואנחנו צריכים לומר אפילו שמקבץ בשביל עצמו אפילו הכי מצווה דאוריתא מה שמפרנס משפחה אחת כל שכן אם הוא עושה עם אחרים, ואם כך לוחם עם היצר הרע, זהו זהב. ויש כסף, דהינו כשרואה את עצמו באיזה צער שלא יבוא אז נותן צדקה מרוב שמאמין שבזכות הצדקה ניצולו ישראל מכל הצרות. ויש נחושת, כשהוא חולה או אחד מבני ביתו חולה, אז מבזבז צדקה. ויש אופן אחר, זהב מי ששולח לעניים בלתי שישאלו ממנו, ויש שבאים אצלו. ויש שכופרים עליו ומקבלים ממנו, בכל אופן הצדקה ממהרת הגאולה לישראל. והנה פלא יוצא מן הכלל שמעתי על יהודי אחד מאזמירנא, היו קוראים אותו "חג'י שלמה".
האיש הזה לא היה כל כך עשיר, ובכל זאת היתה ידו פתוחה לכל מי שמבקש, והנה יום אחד כשפתח החנות, ראה איש אחד הולך וחוזר כמה פעמים לפניו, ועדיין רוב החנויות סגורות, שאל ממנו מה אתה רוצה ? הכניסו בחנות ונתן לו כיסא. האיש הזה כשישב אמר לו: יהודי, תדע שאני "הפחה" של העיר לבוש בגדי הדיוט, והראה לו את הסימנים שהם תחת בגדו שהאמת הוא "הפחה". והיה לו כמה חיילים ששומרים אותו מרחוק. אמר לו: אני רוצה לבקש ממך טובה, אם יכולת וגמרת איתי אני לא אשכח את היהודים כל ימי חיי. תדע שקבלתי מכתב משלטונות "קושטא" מהמלך, ובמשך שלשה ימים אני צריך לנסוע למרחקים עם אשתי ועם בני ועם כל אשר לי, והכסף שיש לי לא מספיק להוצאות, חסר לי עוד שלש מאות זהובים, ובעזר. "אלאה" אני אשלח לך אחרי כן איך שתרצה בשטר או בריבית, אני מוכן. ענה לו היהודי: אדוני "הפחה" אני אתן לך את כל הסכום ואיני צריך לא שטר ולא ריבית, בעזרת ה' תסדר את עצמך ואחר כך תשלם לי, וכן היה. נתן לו את כל הסכום במושלם.
הפחה בראותו את הטובה שעשה היהודי הזה, מרוב שמחתו אמר לו עכשיו צריך לכתוב שמותינו לזיכרון, תתן לי את השם שלך, ותיקח את שמי לזיכרון טוב. "הפחה" כתב בפנקסו "חג'י שלמה", והיהודי כתה בפנקסו "מחמוד עלי". ונפרדו בשמחה. מאותו יום שהיהודי נתן את כספו, לאט לאט ירד מנכסיו, עד שפשט רגל רחמנא ליצלן, וסבל עוני גדול ולא ידע מה לעשות עבר מזה שנה וחצי ולא נשאר לו עוד מה למכור מכלי הבית כדי לאכול, סוף כל סוף הוא היה צנוע ולא פשט ידו לקבל צדקה.
יום אחד אמר לאשתו : הלא אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שינוי מקום שינוי מזל, אני הולך למרחקים אולי ה' יזמין לי פרנסה ונחיה ולא נמות, לקח אתו איזה דברים קטנים שנשאר לו בחנות בתוך סל אחד, והלך על שפת הים, וגמר עם בעל סירה אחת להוליכו למקום פלוני. שילם הכסף וישב בסירה, ושם היו שני נוצרים, כאשר התרחקו כחצי שעה מן העיר, ובאו בלב הים, אז אמרו לו שני הנוצרים ליהודי: בבקשה תפשוט את הבגדים, כי כבר הגיע עתו. כל מה שבכה והתחנן היהודי לפניהם לא הועיל לו מאומה, באומרם, אתם היהודים לא ריחמתם על ישו "ימח-שמו", כשנפל בידכם וכיוצא בזה, הפשיטו את היהודי בתוך הסירה בלב ים. והוציאו שני ברזלים מחודדים והושיבו את היהודי באמצע ואלו הנוצרים ישבו אחד מלפניו ואחד מלאחריו, והתחילו לדקרו זה מלפניו וזה מלאחריו, והדם היה יוצא כזרם לים, והוא היה צועק שמע ישראל, והיה מבקש מהם שיהרגו אותו יותר מהר, והם המשיכו לדקור אותו כפי הנאתם. כשראה היהודי חצי גופו ככברה, ידע שסוף כל סוף ישליכו אותו לים פתאום הקדים והפיל את עצמו כדי למהר את המוות, המים המלוחים נכנסו בתוך אותם הדקירות, וגדל כאבו שבעתיים, נעשה לו נס, גלי הים השליכו אותו באלכסון ובמהירות והוא הושלך על יד איזה חוף בשפת הים, וזה היה דרך נס, ונשאר גופו חציו תוך המים וחציו ביבשה. ופתאום עברו משם שני יהודים שהיו בורחים מהשלטונות מחמת גזרת מסים נוראה שהטיל המושל על היהודים, וראו את היהודי הזה. אמר אחד לשני זה אחד מבני עמנו, מי יודע מי דקר אותו , עוד יש לו נשימה , אולי ניקח אותו העירה? ענה לו השני, ניקח אותו העירה, ובזכות זה ה' יציל אותנו מהגזרה. לקחו אותו על כתפיהם והביאו אותו לבית הכולל. אמרו לגבאים: זה מצאנו שחוט על שפת הים, ניכר שהוא יהודי, וגבאי העיר הביאו רופאים, אבל הרופא מסופק היה אם יחיה עוד איזה שעות. ומנהג אותה העיר, מי שהיה קרוב לגסיסה מביאים שני אנשים שיהיו בשעת הגסיסה לאמר שמע ישראל, ואלו המחכים על הגסיסה היו מספרים אחד לשני איזה גזרה מן השמיים באה עלינו עם הרשע הזה, מה יהיה סוף סוף, החולה הזה היה לו חוש השמיעה טוב מאוד, אבל לא היה יכול לדבר, קרא לאחד מהם בסימני ידיים ושאל מהם: ומה שם הרשע הזה? אמרו לו: "מחמוד עלי", אמר להם לאט לאט בלחש ובקושי, שילכו לפחה ויאמרו לו רוב שלום מחג'י שלמה, הוא מבקש שתעזוב את היהודים, אמרו לו טוב טוב, כי חשבו עליו, כיוון שהוא גוסס מדבר שלא מדעת. בלילה באו עוד שניים והחליפו את המשמר מעל הגוסס, והנה גם הם מדברים בעניין "הפחה". גם אליהם ציווה בקושי גדול שילכו אצל "הפחה" ושיאמרו לו רוב שלום מחג'י שלמה, שיניח ליהודים, גם הם ענו לו טוב טוב בלי לשים לב לדבריו. כשביקר עוד פעם ראה מצבו יותר טוב, והדיבור שלו היה יוצא קצת להשמיע בלחש, ובינתיים היו מחליפים משמרות אלו האנשים עד יום ששי, ועל כל פעם היה אומר להם שילכו ל"פחה", שיאמרו לו כדברים האלה ולא שמו לב.
ביום שבת אחרי התפילה היו מדברים בחצר בית הכנסת על הגזרה החדשה שבאה עליהם פתאום מהפחה הרשע הזה. שמה היו גם אותם האנשים שהיו מתחלפים אצל החולה, ודיברו בניהם זה אומר כך דיבר לי, וזה אומר כך דיבר לי, והדברים היו לפלא בעיניהם גם הגבאים היו שם ושמעו את כל העניין. קם אחד מהגבאים ואמר לחבריו: מה זה? כולם מדברים פה אחד נלך עכשיו ונבקר את החולה ונשמע מפיו. וכך עשו, הלכו לבקר את החולה והם בכוונה התחילו לדבר סמוך למיטת החולה אחד עם השני מה לעשות עם הפחה הזה. אמר להם החולה: הלא דיברתי כמה פעמים, שתלכו בשמי ותגידו לו, רוב שלום מחג'י שלמה, אולי יעזור ה' והוא יניח את היהודים. כששמעו כך הרגישו בניהם רוח אחרת שהבינו שיש איזה תועלת מהעניין, הלכו וסיפרו לרב העיר, גם רב העיר בא ביום שבת לבקר את החולה ושאל ממנו אתה מכיר את הפחה ? אבל החולה לא יכול לדבר הרבה, היה מרמז לו בידיים את עניינו, ואמר שילכו ובעזר ה' יהיה תשועה לישראל.
במוצאי שבת תכף נאספו הגבאים אצל הרב לעוץ עצה עמו על זה, אמר להם הרב: מחר בבוקר אקח עגלה אני בראשונה ועוד שני גבאים ונלך אצל הפחה ונדבר, אולי מה' יצא הדבר ששלח לנו עזרתו מקודש, וכך עשו. והנה הפחה יושב בגזוזטרה שלו ביום ראשון בבוקר, וראה שהעגלה מפוארת עם הרב הראשי ועוד שני נכבדים באים אצלו, חשב בדעתו כבר היהודים הסכימו לשלם את כל הסכום אשר הטיל עליהם, ציווה תכף לכבד אותם למעלה, וכן עשו. בא הרב הראשי לפני הפחה ואמר לו: אדוני הפחה אספר לך , זה שבוע ימים מצאנו יהודי דקור בסכינים על שפת הים ולא ידענו מי זה ומאיזה מקום הוא, יען אין לו כח לדבר, ואנו מטפלים בו עד כמה שאפשר, וכל יום ויום אומר מילים כאלו, לכו אצל הפחה ותגידו לו רוב שלום מחג'י שלמה שתעזוב את היהודים, אנחנו יש לנו חוק כזה שאדם קודם מותו אם מצווה לנו איזה דבר מוכרחים לקיימו, לכן באנו עתה לקיים דברו קודם שימות.
כששמע הפחה את השם חג'י שלמה, קם בזריזות, וחיפש בתוך הפנקסים שהיו במעילו ומצא באמת שזהו אותו היהודי מטיב חסדו, אמר לו לרב הראשי: איפה היהודי נמצא כעת?אמר לו: אדוני הפחה, הוא קרוב למות כמעט גוסס, ונמצא אצלנו בהכנסת אורחים. תכף ציווה לעגלון, וקם בזריזות הוא והרופא שלו, יחד עם הרב הראשי ושני המכובדים, ובאו אצל החולה, וכשראה הפחה את החולה הכיר אותו, תכף נפל על משכבו בבכייה עמוקה ואמר ידידי, אני כפרה עליך, אני אלך במקומך ואתה תחייה. דברים כאלו וכיוצא שזעזעו את כל השומעים שם, ובינתיים הרופא שהביא עמו מאת ה' היתה שהרגיש והכיר במחלתו, אמר לו לפחה: אדוני הפחה, אל תבכה ואל תצטער, כי עוד יש תקווה גדולה שיחיה ולא ימות. אותו הרגע לקחו את החולה משם אל ביתו של הפחה וטיפלו בו היטב, הוא בזבז עליו הפחה ממון רב, ואת היהודים שחרר מהמס והתבטלו הגזרות לכבוד "חג'י שלמה", וליהודים היתה אורה ושמחה ולא ידעו מה זה. גם רב העיר עם כל הנכבדים אמרו זה נצוץ משיח לישראל, שהוא גם כן מדוכא בייסורים. מידיי פעם בפעם היה רב העיר מבקר את החולה בביתו של הפחה, ובמשך שני שבועות התחיל החולה לדבר עד שהסביר לפחה את כל המאורע, אז הבין הפחה ששני נוצרים אלו הרוצחים הם נמצאים בים, ולקח ממנו סימן הסירה, ותכף שלח שוטרים לחפש אחרי הסירה, והבטיח להם שכל מי שיביא לו את הרוצחים יקבל פרס מתנה הגונה. וכן היה.
עבר שבוע ימים מזה, החולה נתרפא, וגם האנייה נתפסה, כפי הסימנים שנתן להם החולה, ומצאו את הסל גם כן מלא אותם הדברים תוך הסירה, הודיעו לפחה שנתפסו הרוצחים, ציווה להביאם לפניו. הפחה קיבל את שני הרוצחים בכבוד מדומה. ושאל מה מעשיכם? מאיפה אתם באים וכיוצא, כדי לחקור את לבם, והם אמרו שבאו מאיזמירנא, והם סוחרים רוכלים. שאל מהם: מה זה הסל? אמרו לו : ממה שנשאר מהסחורה. ובנתיים רמז הפחה ליהודי שיסתכל מהדלת ויראה אותם, חג'י שלמה שמח שמח גדולה שנתפסו הערלים שדקרו אותו, אבל הנוצרים כלל לא הרגישו בזה, כי בדעתם לא נשאר זכר מהיהודי. שאל מהם הפחה: אולי גנבתם את זה מאיזה יהודי הרגתם אותו והשלכתם אותו לים, כי בלב הים הכל יכול להיות. ענו לו: חלילה, אנשים נאמנים אנחנו לשלטונות, ולא היה לנו שום עסק עם שום יהודי. אמר להם הפחה: טוב, אם אני מביא את היהודי הזה בעל הסל מה תגידו ? אמרו מוכנים לתלייה, אמר הפחה : כדבריכם כן יהיה ביקש המושל מ"חג'י שלמה" להיכנס וכשנכנס נהפכו פניהם כשולי הקדרה, שאל הפחה מה עשו לך אלו האנשים? אז התחיל חג'י שלמה לבכות ואמר : אדוני הפחה, אני ביקשתי שיהרגו אותי יותר מהר ולא ריחמו עליי, תכף ציווה לתלות אותם. כן יאבדו כל אובך ה'.
חגי שלמה ישב בבית הפחה חודש ימים עד שהבריא לגמרי. המושל נתן לו את כל סכום הכסף המגיע לו ושלח אותו לעירו בשמחה גדולה. האמינו כל ישראל שזה היה שליח מן השמיים להצילם ולהזהירם להודיעם כח מעלת הצדקה, ובזכות הצדקה שנתן זכה והציל כמה מאות משפחות והתבטלו הגזרות. ההודי חזר לעירו בכבוד גדול שמח וטוב לב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה